בראונסטון » בראונסטון ג'ורנל » ללא קהילה וגבולות, הם מנצחים
ללא קהילה וגבולות, הם מנצחים

ללא קהילה וגבולות, הם מנצחים

שתף | הדפס | אימייל

ב-11 במאי 2024, שומר מקום ב-NFL, שהוא במקרה קתולי מסורתי, נשא נאום פתיחה לקולג' קתולי ידידותי למסורת בנושאים קתוליים מסורתיים וקיבל מחיאות כפיים סוערות. שום דבר מפתיע לא קרה באותו היום, ובכל זאת הזעם של פלח מסוים באוכלוסייתנו היה מהיר וחמור, אפילו עד לנקודה שבה למעלה מ-220,000 אנשים חסרי תנועה ייחסו את שמם ל- עתירת Change.org בדרישה לפטר אותו.

עד כאן סובלנות דתית!  

אני רוצה להציע שיש שתי מסקנות שאנחנו יכולים להסיק מאירוע אחד זה. ראשית, התגובה הקרבית של שמאלנים נגד נאומו היא אנלוגיה מדויקת לתגובה נגד חילול הקודש הנתפס בתרבויות דתיות מסוימות; לאנשים אלה יש אמונות דתיות הכוללות את הזכות להעניש כל מי שתוקף את הדוקטרינות שלהם. כפי שהתווכחתי ב ההשתקפויות שלי בכנס ובגאלה של מכון בראונסטון בשנה שעברה, "ווקיזם, קובידיאניזם ואפוקליפטיות אקלים הם אכן הלכה למעשה תיאולוגיה של מעמד האליטות והמומחיות..."

שנית, לאנשים האלה יש בעיות גבולות מסיביות. ברור שלא כולם הולכים להסכים עם תוכן הכתובת המדוברת, אבל השמאלנים האלה לא יודעים איפה הֵם סוף ו אחרים להתחיל, ולפיכך לשקול זאת בגדר שלהם לשלוט באופן שבו אנשים אחרים חושבים, מרגישים ומדברים. אנשים כאלה הם, בהגדרה, פתולוגיים.

שקול את הדוגמה הבאה של אמונות דתיות מוגבלות בגבולות בריאים. בעוד כמה ימים אנו הקתולים כאן נערוך תהלוכת אוכריסטית ממושכת בכבישי הטריטוריה שלנו, הכוללת נשיאת מארח שאנו מאמינים שהוא הגוף, הדם, הנשמה והאלוהות של ישוע המשיח. ברור שהעולם מלא באנשים שאינם שותפים לאמונה הזו.

אני מצפה שהקתולים יפגינו יראת כבוד, במיוחד כשאני ממלא תפקיד של סמכות בקהילת הקתולים כאן. מאנשים שאינם קתולים, אין לי ציפיות כאלה, כי אין לי זכות לשלוט במה שהם חושבים ומאמינים. זה גבול בריא. תהיה לי הזכות להתנגד רק אם הם יפרו את אותו גבול על ידי ניסיון להתערב ביכולת שלנו להתנהל ביראת כבוד.

ההיסטוריה של ארצות הברית מלאה בדוגמאות עד כמה קשה להפליא לחיות אחד עם השני ולכבד גבולות. דוגמה מקומית צבעונית אחת כאן היא ה-17th ראש עיריית פיטסבורג, ג'וזף בארקר. לאחר שנעצר כמטיף רחוב שהסית להתפרעויות אנטי-קתוליות של הילידים, הוא נבחר בזמן שהיה בכלא בקמפיין כתיבה. למרבה המזל הוא ישמש רק שנה אחת מ-1850-1851. (בשנת 1851 תהרס הקתדרלה של הדיוקסיה של פיטסבורג בשריפה אדירה.) ג'וזף בארקר לעולם לא יצליח להיבחר שוב וימות ב-1862, לאחר שנערף על ידי רכבת.

זה צריך לתת לנו הפסקה שסכסוך כזה היה קיים רק לפני 174 שנים וכמעט שישה עשורים לאחר שמגילת הזכויות עיגנת את הזכות להפעלת דת חופשית בחוקה שלנו. החיים המשותפים בחברה הם שבריריים במיוחד, והם דורשים הסכמה משותפת על גבולות מתאימים.

גבולות: תן שכן שלך אומר כן והלא שלך אומר לא

אפשר למלא מספר ספרים המכסים את נושא הגבולות (ראה למשל את סדרת הספרים שפרסמו הנרי קלאוד וג'ון טאונסנד בנושא) אבל לצורך הניתוח שלנו כאן אני רוצה לצמצם את המושג לשניים שאלות:

  1. האם אתה יכול לשמוע את המילה "לא?" אלה שיכולים לשמוע את המילה "לא" לא מנסים לכפות או לתמרן אדם או אנשים לתת "כן" רק בגלל שזה מה שהם רוצים. חוסר היכולת לשמוע את המילה "לא" מוביל להתנהגות תוקפנית, שולטת וסמכותית.
  2. אתה יכול להגיד את המילה "לא?" אלה שיכולים לומר את המילה "לא" לא יאפשרו לאחרים לכפות ולתמרן מהם "כן" כאשר שיקול הדעת והמצפון שלהם הגיעו למסקנה שעליהם לסרב לציית. חוסר היכולת לומר את המילה "לא" מוביל בקלות לתחושת אשמה על כך שיש לו גבולות ולכן מוביל להתנהגות תואמת.

בכל מערכת יחסי שליטה בין פרטים, ישנם שני אנשים עם בעיות גבול; אחד לא יכול לומר ביעילות "לא" והשני לא יכול לשמוע "לא". באופן אירוני, אנשים כאלה נמשכים זה לזה וחווים אופוריה מסוימת ואחריה חוסר שביעות רצון. הרזולוציה מתרחשת רק כאשר הפרט התואם רוכש את המיומנות של להיות מסוגל לומר "לא", ובכך מאלץ את הפרט השולט לשמוע "לא" או דרך קבלת שינוי בדינמיקה של מערכת היחסים או סיום הקשר. 

בהחלה על הדוגמה ההיסטורית שלי לעיל, ג'וזף בארקר הנכבד ותומכיו היו בקרים מתעללים שהתעקשו על התאמה מוחלטת לאמונותיהם הדתיות והנטיביסטיות. הם הובסו בסופו של דבר מכיוון שהמהגרים הקתולים היו חזקים מאוד ביכולתם לומר "לא" גם כשההשלכות לטווח הקצר נראו קשות למדי. הילידים נאלצו לשמוע "לא", שכן בארקר נמנעה מכוח פוליטי שוב. עם גבולות בריאים שנקבעו, נוצרה תקופה של דו-קיום שליו בחברה האזרחית.

"ליברליזם קלאסי" אינו מספיק כדי להבטיח תוצאה זו. (ראו, למשל, את מעשי הקדושים הנוראיים שהתרחשו בידי המהפכנים ה"ליברלים" בצרפת.) מגילת הזכויות אינה מספיקה כדי להבטיח תוצאה זו. רק תרבות האוכפת גבולות בריאים יכולה להבטיח תוצאה זו. לזמן קצר נהנינו מהפירות של תוצאה כזו. אולם בהדרגה תפסה אחיזה חילוניות חדשה, שהגלתה תחילה את הדת המסורתית מהכיכר הציבורית וכעת מבקשת להעניש את קיומה. אבחון התנועה הזו כתנועה דתית באותה להט כמו המהומות שהוביל בארקר חיוני כדי לראות את הדרך להביסה.

השמאל הער ככת שולטת ומתעללת

זה שאדם דוחה אמונות דתיות מסורתיות לא אומר שאין לו אמונות בעלות אופי דתי. האתאיסט שמנסה לשכנע את המאמין לנטוש את דתו הוא פרוזליט לא פחות מהמיסיונר.

השמאל ה"התעורר" העכשווי רואה את קשת ההיסטוריה כסדרה רצופה של עוולות שבוצעו באופן בלעדי על ידי הנצרות/הציוויליזציה המערבית נגד המצב המושלם לכאורה של גיוון, שוויון והכלה שהיו קיימים אחרת. כמובן, הם אז המשיחים הטהורים והטובים שיחזירו אותנו לאוטופיה.

רשימת הדוגמות הדתיות שלהם נרחבת למדי. חוקרים ומיסיונרים היו בהכרח נבלים. כל מוסד, אפילו מגילת הזכויות עצמה, נגוע בחטא הקדמון של עליונות, במיוחד בהגנה על דיבור, דת וכלי נשק. כל הצעה שיש לנהוג באיפוק בתחום המיניות האנושית היא חילול השם, גם אם יש לשדוד את חפותם של ילדים; למשטר יש זכות לילדים! חיי משפחה וגידול ילדים הם מסוכנים וימניים, בנוסף להיותם סיבה ל"שינויי אקלים". העיסוק בדת המסורתית הוא עליונות ואי צדק; "הדוגמה חיה בתוכך בקול רם" הוא בין הדברים הגרועים ביותר שניתן לומר על אדם. לבסוף, כמושיעיכם, אסור להטיל ספק בגזירות האליטות, ומי שלא מציית ראוי להיהרס, כמו במקרה של "לא מחוסנים". לדוגמה:

בחברה בריאה, למשוגעים חסרי הציר והמסוכנים הללו לא יהיה כוח, מהסיבה הפשוטה שיהיו מספיק המונים באוכלוסיה כדי להשיב לדרישותיהם ב"לא!" מהדהד, ובכך להפוך אותם לבלתי רלוונטיים לחלוטין מבחינה פוליטית. חוסר החוזק הנרחב לעמוד מול הדרישות המטורפות הללו, אפילו עד כדי כך שאנשים נוטשים אמונות חזקות לכאורה, הוא הוכחה לתרבות לא בריאה.

לעולם אל תשכח את הדוגמאות של קוביד של הליברלים נגד חופש הביטוי והאוטונומיה הגופנית, השמרנים לשליטה והוצאות ממשלתיות גדולות, הליברטריאנים בעד סגירות ומנדטים, ואנשי הדת בעד אנשים לֹא הולך לכנסייה!

אמונות ואידיאולוגיות הן חסרות תועלת אלא אם כן נוכל לומר בבירור "לא" להפרות שלהן, גם כאשר תחת כפייה. הכוח לאיתנות כזו מגיע מאלוהים, אבל גם ממבנה קהילה ותמיכה שמחזיק באחריות. בימים קודמים, דת, מוצא אתני, שכונה ומשפחה שימשו את התפקיד הזה. היום, עלינו להיות יותר מכוונים במציאת תמיכה כזו.

מבני קהילה ותמיכה הם חיוניים

כל מה שלמדנו על איך לשמור על נאמנים לעצמנו ולקוד המוסרי שלנו, לימדו אותנו בילדות כשהזהירו אותנו לבלות עם הקהל הלא נכון; אלה שאנו מקיפים את עצמנו בהם יחייבו אותנו לחיים של מידות טובות או של רע. "ציפורי נוצה נוהרות יחד", כלשון הפתגם הישן.

ראיתי את התופעה המדויקת הזו קורית למבוגרים בחיי. חברים לכיתה מהתיכון הקתולי שלי נטשו את האמיתות המוסריות שלימדו אותנו כדי להשתלב במעגלים החברתיים החדשים שלהם בקולג'. סטודנטים קתולים שהצליחו להתנגד לתרבות השלטת בכך שהקיפו את עצמם בקהילה הקתולית הקטנה באוניברסיטה שמאלנית שאינה קתולית איבדו את אמונתם כאשר מבנה תמיכה זה הוסר לאחר סיום הלימודים.

כמעט כל הזכיות במלחמת התרבות שהשמאל חווה היו באמצעות שימוש במניפולציות רגשיות, איום של ניתוק מההזמנה מהמכונה "חברה מנומסת", ולאחר מכן בסופו של דבר איום של פגיעה חומרית ואבטלה. אסטרטגיות אלו הן, מעשה, הפרות גבולות; הם מבקשים לכפות על קורבנותיהם לנטוש הרשעות קודמות. ברגע שאדם מאפשר להפר את היושרה שלו על ידי כפייה כזו, חוסר היושרה הפנימית יוביל, תמיד, לנרטיב עצמי שמתעלם מאי פעם מאמונות שירשיעו אותו במעשיו הנוכחיים.

בין אם זה לראות גזענות במקום שלא קיימת, העמדת פנים שמשהו אחר מלבד ביולוגיה קובע את הגבריות או הנשיות, או הטקסים המגוחכים שהוכנו כדי להימנע מלכידת וירוסים בדרכי הנשימה, דחיות אלו של המציאות עצמה הופצו בידי אנשים מאוד לא בריאים שביקשו לשלוט איך אחרים חושבים ומרגישים.

בכל נקודה, ניתן היה לעצור את ההשפעות המסוכנות הפתולוגיות הללו על החברה תוך זמן קצר עם "לא!" העובדה העצובה היא, עם זאת, שמקורות הכוח הטבעיים שבני אדם יכלו לסמוך עליהם לתמיכה התפוגגו. כמו כל מתעלל, המתעוררים בודדו את קורבנותיהם הרחק מהמקורות המסורתיים של הכוח לומר "לא" כמו כנסיות מסורתיות, משפחות שלמות וקהילות עמידות.

הדוגמה הרדיקלית ביותר לכך הייתה השנים הנוראיות של סגרות, מנדטים, תעמולה וצנזורה שסבלנו זה עתה. היינו מבודדים פיזית, בלטו, האכלנו שקרים מוחלטים על ידי מקורות הבידור שלנו, ומנענו מלשמוע מה יש לאף אחד ממספרי האמת האמיצים לומר.

קחו למשל את הפרסומת המרושעת הזו במיוחד של ליגת הבייסבול, שבה איימו עלינו שהדרך היחידה שבה נוכל להיות שוב באיצטדיון עם אנשים אחרים תהיה זריקות שאיננו רוצים או צריכים:

https://www.facebook.com/watch/?v=841880316395678

יש סיבה שכל כך הרבה מאיתנו שנלחמו במאבק הטוב מתחילת ההיסטריה חשבנו בהתחלה שאנחנו לבד. יכולנו לראות את התעמולה אבל נמנענו מלמצוא אחד את השני!

עלינו לוודא שבידוד כזה לעולם לא יחזור על עצמו. עלינו לשמור על מקורקעים עם מבני תמיכה וקהילות של אנשים המחויבים להדוף את הפרות הגבולות הללו.

בראונסטון כמבנה קהילה ותמיכה

אני ממשיך להרהר בחוויה שלי בהשתתפות בכנס הראשון שלי במכון בראונסטון ובגאלה בשנה שעברה ב-2023. הייתי מוכן להיות ה"מוזר" שם, מכיוון שידעתי שאני הולך להיות הכומר הקתולי היחיד, כנראה הכומר היחיד מכל אחד סוג, ובחדר מלא באנשים מרקע דתי ולא דתי.

בסוף הארוחה החגיגית, כל כך התרגשתי מהתחושה האמיתית של רצון טוב ואחדות בשירות האמת, שמצאתי את עצמי נאלצת לזכור שזו לא הייתה למעשה ארוחת סמינר ושלא נשיר את Salve Regina בסופו של דבר. במקום זאת, זה היה, באופן לא ייאמן, חדר מלא באנשים מאמונות שונות ואידיאולוגיות פוליטיות, שהיו מאוחדים בנחישותם לתמוך זה בזה ובאחרים מול האיום ההולך וגובר שמציבות המעצמות האוטוריטריות, שיותר ויותר לא יקחו " לא" לתשובה.

אם אנחנו רוצים לשרוד כציוויליזציה, זה בדיוק סוג הקהילה והמבנה התמיכה שאנחנו צריכים ליצור, במיוחד ברמה המקומית. מסיבה זו בלבד, אני מזמין אתכם בחום ל- כנס וגאלה של מכון ברונסטון ב-2024 בעיר הולדתי פיטסבורג, שם נבקש לחוות קהילה של קולגיאליות וידידות בשירות "ההתנגדות החדשה". 



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

  • הכומר ג'ון פ. נאגל

    הכומר ג'ון פ. נאוגל הוא הכומר הפרוכיאלי בפאריש סנט אוגוסטין במחוז ביבר. תואר ראשון, כלכלה ומתמטיקה, מכללת סנט וינסנט; MA, פילוסופיה, אוניברסיטת Duquesne; STB, האוניברסיטה הקתולית של אמריקה

    הצג את כל ההודעות שנכתבו על

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם מכון בראונסטון