בראונסטון » מאמרים במכון בראונסטון » יום בחייו של ילד רעול פנים

יום בחייו של ילד רעול פנים

שתף | הדפס | אימייל

מבין כל תועבות המגיפה השונות - ולא חסר לבחור מהן - הקורבנות של ילדים עומדת מעל השאר כטומאה נוראית ייחודית של סגולות ומצפון אנושיים בסיסיים. זהו רוע קורע לב במיוחד שהפך באופן מזעזע למדי בחברה כיום.

איכשהו, זה הפך לנורמל לא רק למסד התעללות גרוטסקית בילדים, אלא להרחיק לכת ולכוון אך ורק לילדים גם כשהמבוגרים שוחררו ברובם לחופשי מעול ייסורים מדכאים שונים שנגרמו בחסות משטר "בריאות הציבור" האורווליאנית. 

כך רוח הרפאים של העיר ניו יורק מחייבת מסכות אך ורק לפעוטות בגן הילדים אפילו כשילדים גדולים יותר הורשו לצאת ללא מסכות. קשה להעלות באוב קורבנות איומה ומפחידה יותר אך ורק של חסרי הגנה ופגיעים באמת.

נתקלתי בסרטון הבא לפני כמה ימים, שווה צפייה מלאה, שגיבש עבורי את אחד המכשולים החוסמים את ההבנה של אנשים את זה כהתעללות בילדים מקפיאת דם. 

כן, זה בהחלט מושך את מיתרי הלב שלך.

עם זאת, זה לא מהדהד עם זוועה ברורה וסוחפת בדרך שבה עושה משהו כמו האוטו-דה-פה הברברי של דאעש של הטייס הירדני השבוי (אני לא אומר שמיסוך ילדים זה ממש כמו לשרוף אותם על המוקד, רק ממחיש משהו שהוא תחושה ברורה, חד משמעית ומוגדרת של אימה סוחפת). חוסר ההתאמה בין המציאות של מיסוך ילדים לעומת האופן שבו הוא נראה איפשר לאנשים לעבור שטיפת מוח בקלות ולחסום את מה שאחרת יהיה אמפתיה אינסטינקטיבית ותחושה של הפרה בוטה של ​​נכון ורע בסיסי.

ישנן שלוש סיבות בסיסיות לכך שיש ניתוק זה בין חוסר האנושיות האובייקטיבית של מיסוך ילדים לבין המראה השטחי הרבה יותר 'שפיר' לאנשים.

הסיבה הראשונה היא שהייסורים הרגשיים והפסיכולוגיים של מיסוך הם לא משהו שמתבטא בקלות. ניסוח זאת כך: אפילו למבוגרים, זה יכול להיות מאתגר מאוד לזהות את העוולות הפסיכולוגיות או הנפשיות הספציפיות שמעוררים את המצוקה העמוקה לעתים קרובות שאנשים רבים סובלים בגלל כפייתם לחבוש מסכות. למבוגרים קשה הרבה יותר לתפוס באמת מהי חוויית חבישת מסכה כפויה עבור ילד, שכן מבוגרים בדרך כלל רחוקים מחוויית הילדות שלהם, והזיכרון הקטן שיש להם נוטה להיות מעורפל ונטול רגשות קריטיים. הקשר ופרטים.

הסיבה השנייה היא שילדים מבטאים רמת אי נוחות שאינה משקפת את גודל הנזק והייסורים שנגרמו להם. הסרטון שלמעלה הוא המחשה מושלמת לכך - הפעוט מגיב בתעלולי פעוט טיפוסיים שנמצאים בטווח של חוסר שביעות רצון בדרך כלל על ידי פעוט בתגובה לכל מיני דברים שהוא לא מרוצה מהם. זה לא מעביר באופן שטחי את ההשחתה הפסיכולוגית שמתרחשת בגלל המסכה.

הסיבה השלישית היא שקשה להפליא לאנשים לקבל שחברה 'מתורבתת' עלולה ליפול ולעסוק בהתנהגות לא רציונלית מדעית או מושחתת כחברה. אנשים מניחים באופן אינטואיטיבי ותת מודע שחברה מתורבתת לעולם, לעולם, לעולם לא תבחר בכוונה ובכוונה לעשות משהו מטורף או מרושע שמעבר לחיוור. אנשים מתקשים מאוד להודות שהם יכולים לטעות, במיוחד לגבי משהו שהוא מרכיב בזהותם או בתפיסת העולם שלהם. אז עצם המיסוך של ילדים בהמוניהם "מוכיח" לאנשים שזה לא יכול להיות דומה למיסטיקת וודו או להיות דמנציה מוסרית.

לכן, יש חשיבות מכרעת להיות מסוגל להעביר את חווית הילד דרך עיניו של הילד כדי לתקשר לאנשים שעדיין "בחושך" תחושה אמיתית של הנזק שנגרם מהמיסוך, ולהתאים באופן פנימי את הדיסוננס שלהם בין האובייקטיביות. טבע לא רציונלי ואכזריות מושחתת של מיסוך ילדים לעומת ההנחה המופנמת שלהם שזה לא "מעבר לחיוור" בשום צורה.

(הערות: בחרתי את הפרטים מתוך כוונה להעביר נקודות ספציפיות שלעיתים קרובות מאוד עדינות. מה שאני מנסה להעביר הוא תחושת החוויה של ילד קטן, עם ה'טעמים' הייחודיים שיהיו לו כפי שילד קטן חווה.

נקודה נוספת;, אין סיפור 'ממוצע' או מייצג לילדים באופן כללי, יש הרבה יותר מדי מגוון מסביבתו וניסיון של ילד אחד למשנהו, אז הייתי צריך ליצור פרופיל שאינו מייצג את קווי המתאר הספציפיים של חוויה 'כללית' או משותפת. ביססתי את זה בצורה מאוד רופפת על חיבור מכמה מהסיפורים שקשורים אלי על ידי הורים שבורי לב.)

I כתב בעבר מאמר מנסה להדגיש כמה מהנזקים או המצוקה הבולטים והבולטים יותר מהם סובלים ילדים ממיסוך כפוי. (קיבלתי מספר מיילים לאחר מכן מהורים שסיפרו בפירוט אכזרי את סיפורי הבטן של איך ילדיהם נפגעו פסיכולוגית על ידי חבישת מסכות.) עם זאת, זו הייתה יותר רשימה של נזקים באופן מופשט ופחות תיאור נרטיבי של ההתנסות בהם.

להלן "קטעים" מיום בחייו של ילד בדיוני, שנכנה אותו מייסון¹.

יום בחייו של ילד רעול פנים

כשהמכונית עצרה עד לכניסה לבית הספר, מייסון בן ה-5 הרגיש את התחושה העצובה החזקה הרגילה שחש כל יום.

"מייסון, תלבש את המסכה שלך עכשיו," אמרה אמו.

פעם מייסון נהג לבכות ומסרב לעטות את המסכה שלו. זה היה מאוד לא נוח עבורו, זה היה מגרד, זה היה רטוב ורירי, והדיף ריח ממש לא טוב. וכשהמסכה הייתה על האף שלו, זה גרם לנשימה להרגיש מוזרה, ובדרך כלל מייסון היה מתחיל להרגיש קצת עייף או חלש אחרי כמה דקות כי היה קשה לנשום דרך המסכה.

אבל זה היה לפני חודשים. מייסון כבר מזמן הפסיק להתנגד, ועכשיו פשוט עשה כפי שאמרה לו אמו, משך בצייתנות את המסכה על פניו.

מייסון היה מרגיש עצוב במיוחד בכל יום כשאמא שלו אמרה לו לשים את המסכה שלו לפני שיצא מהמכונית. אבל הוא לא הבין למה. לפעמים הוא חשב לעצמו למה אמא ​​גרמה לו לעשות משהו שגרם לו להרגיש כל כך עצוב ובודד. מייסון רצה כל כך שאמא ואבא שלו יחזרו לאיך שהיו פעם אמא ואבא.

למעשה, כשמייסון צייר מסכות על פרה תינוקת ופרחים בתמונה לפני כמה ימים והמורה שלו שאלה אותו למה יש על הפרחים מסכות, מייסון ענה "כי הם עצובים שאמא ואבא של הפרה לא עושים אוהב אותו יותר."

כשמייסון פתח את דלת המכונית, הוא חשב על מתי אמא נהגה לנשק אותו לשלום בחיוך ולנופף לו כל בוקר כשהוא עולה במדרגות לבית הספר. אבל זה עשה אותו מאוד מאוד עצוב להיזכר בזה, כי זה כאב מאוד, ומייסון לא הצליח להבין למה אמא ​​אהבה אותו פחות ממה שהיא אהבה.

מייסון עלה במדרגות כשהוא אוחז בקופסת האוכל שלו, חלף על פני הגברת המרושעת שעמדה בחוץ והתבוננה בכל הילדים שנכנסים לבניין מדי בוקר. מייסון פחד ממנה. היא צעקה עליו כשהמסכה שלו לא הייתה עד הסוף על האף שלו. היא צעקה גם על הרבה מהילדים האחרים. היא הייתה צורחת עליו שהוא הפך את בית הספר למקום רע שיגרום לאנשים לחלות מאוד בגלל שהוא שם. היא אפילו אמרה לו מול כל בית הספר שהוא צריך להישאר בבית, מה שגרם למייסון לרצות לברוח ולהתחבא בין העצים ליד בית הספר כי הוא היה כל כך נבוך.

זה היה החלק הגרוע ביותר בהליכה לבית הספר מדי יום עבור מייסון; הוא הרגיש חלש ורועד כשהיה סביבה כי היא גרמה לו להרגיש כל כך מפחד ופגוע.

בעודו נכנס לבניין בית הספר, מייסון הביט בשעון שעל החלון אל המשרד שבו ישבה הגברת המרושעת השנייה. הוא תמיד הסתכל על השעון, כי הוא אהב לראות את מחוגי השעון נעים מסביב לשעון. הם תמיד נעו באותה הדרך. מייסון דמיין לפעמים שאצבעות השעון הן מייסון, אמא ואבא כי זה גרם לו להרגיש טוב יותר איך אצבעות השעון היו תמיד אותן אצבעות השעון כל יום וזזו אותו הדבר כל יום. הוא ידע שכאשר כל האצבעות מצביעות ישר כלפי מעלה על ה-"12" הסגול הגדול על השעון בכיתה שלו, זו הייתה שעת צהריים, והוא יכול להוריד את המסכה שלו!!

מייסון נכנס לכיתה עם שאר הילדים בכיתתו בתיק יחיד. מייסון ספר שלושה ריבועי קומה בינו לבין הילדה עם המשקפיים והשיער החום לפניו. הם היו צריכים להתרחק לפחות שלושה אריחים מרובעים מכל אדם אחר. אם לא, המורה היה צועק עליהם.

מייסון כל כך התרגל לספור אריחים שעכשיו הוא תמיד סופר אריחים, לפעמים אפילו בבית. הוא לא רצה לחלות את אמא או אבא, וכל המורים בבית הספר אמרו כל יום שאם הוא לא ירחק לפחות 3 אריחים מאדם אחר, הוא יגרום לכולם לחלות.

מייסון תהה מדוע אשת המשרד שהייתה כל כך נחמדה הייתה כה מרושעת השנה, עד שראה אותה יום אחד בלי המסכה שלה והיא לא אותה גברת שהייתה יושבת בחלון המשרד. מייסון ניסה לספר לאמא על הגברת הרעה החדשה והמוזרה במשרד, אבל לאמא לא היה אכפת, ואפילו התעצבנה על מייסון כשאמר שהמסכה של הגברת לא הייתה על כל הדרך.

מאז, מייסון לא היה בטוח שהמורה שלו הוא אותו מורה בכל יום. הוא מעולם לא ראה אותה בלי המסכה שלה. היא נשמעה אחרת לפעמים. והיא כל הזמן טועה בשמו.

זה הותיר את מייסון בתחושה שהמורה הוא זר שהוא צריך להתרחק ממנו ככל שהוא יכול, ובוודאי לא מישהו שיהיה נחמד אליו.

מייסון שמח מאוד כשהמורה אמרה שזה זמן תנומה. מייסון דחף את המסכה שלו מאפו. זה הרגיש כל כך טוב לעשות את זה.

מייסון הסתכל בשעון והצטער שזמן הנמנום יכול להיות שאר היום. כשחשב על סיום זמן הנמנום, הוא חש לפתע תחושה עצובה חזקה שגרמה לו לרצות להיעלם. מייסון באמת רצה שיפסיק להרגיש בכלל. זה גרם למייסון להרגיש מאוד מבולבל ועייף. הוא לא יכול היה לחכות עד שהמורה תכבה את האורות בכיתה והוא ילך לישון והרגשות העצובים ייעלמו.

מייסון שמע מישהו מדבר עם המורה. הוא פקח את עיניו והביט סביב הכיתה. האורות עדיין היו כבויים, אבל המורה עמדה ליד הדלת ושוחחה עם מישהו שמייסון לא הצליח לדעת מי היא דרך מסכת הפנים שלה.

מייסון הביט מבעד לחלון. ציפור עפה ממש מעבר לחלון והשמיעה קולות ציפורים. הוא הצטער שיוכל לעוף כמו הציפורים. לציפורים היו חברים שהם יכלו לדבר איתם בשפת ציפורים, ומעולם לא נאלצו ללבוש מסכות. כשצפה בציפורים המאושרות עפות לאן שהן רצו, וללא מסכות, מייסון חשב שהחיים שלו מרגישים כמו מסדרון ממש ממש ארוך קר וחשוך, אבל לא כל כך חשוך שמעולם לא נגמר וכל הדלתות היו נעולות.

מייסון לא שם לב למה שהמורה אמר; במקום זאת הוא הניח פיסת נייר מקומטת בתוך המסכה שלו, ודחף אותה לתוך המסכה ונתן לה להצמד בחזרה לאצבעו (או השפתיים) כך שהמסכה ירדה מעט מפניו. מייסון הרגיש שמח וקל יותר כשהרגיש אוויר צח על פניו בכל פעם שדחף את הבלוק לתוך המסכה. זה הרגיש כל כך טוב לנשום אחרי שלבש את המסכה המצחינת שלו כל כך הרבה זמן.

"MASON!!", צרח המורה שלו לפתע, "MASON!! תפסיק עם זה!! המסכה שלך חייבת להישאר !! לא אכפת לך אם אתה חולה סאלי? או טימי? אתה נושם אותם ישר!!!”

מייסון הרגיש שדמעות גדולות וחמות יורדות על פניו. מייסון שמט את הנייר המקומט ומשך את המסכה שלו סביב פניו והסתכל על הרצפה כך שאף אחד לא יכול היה לראות אותו בוכה. מייסון התנדנד קדימה ואחורה בכיסאו בתקווה שהמורה יפסיק סוף סוף לצרוח עליו כבר. מייסון הצטער שהוא יוכל לזחול בחזרה מתחת לשמיכה שלו במיטתו בבית ממש שם. הוא פשוט הרגיש כל כך עצוב וכואב.

מייסון חשב לעצמו, אולי אני פשוט רע. הוא לא רצה לחלות את סאלי. אז למה הוא לא הצליח לעצור את עצמו מלגרום לכולם לחלות? מייסון חשב שאולי הוא מפלצת חולה מהלכת שגורם לכולם להיות חולים. הוא הביט בסאלי, עם זנבות השיער הבלונדינים והמשקפיים שלה. מייסון שאל פעם את סאלי איך היא יכולה לראות דרך המשקפיים שלה. מייסון לא יכול היה לראות את עיניה של סאלי מבעד למשקפיה. הם תמיד היו מכוסים בדברים רטובים כמו כאשר מייסון היה נושף על המראה של הארון בבית ומצייר עליה באצבעו. סאלי התחילה לבכות כשמייסון שאל אותה, ואחר כך מורה (בכל מקרה היא נראתה בעיני מייסון כמו מורה למרות שמייסון לא היה בטוח, אולי היא אחת מהגברות שהיו בחדרי המבוגרים כל היום) ניגש וצרח על מייסון שדיבר במהלך ארוחת הצהריים, למרות שהם עמדו להיכנס פנימה וסאלי ומייסון חבשו שוב את המסכות.

מייסון ירד מהאוטובוס מול ביתו. הוא עלה באיטיות במדרגות אל המרפסת. מייסון הרגיש עצוב ועייף. הוא הרגיש עצוב כל יום אחרי הלימודים כי בית הספר היה כל כך עצוב ורע. לפחות הוא לא היה צריך ללבוש את המסכה שלו כשהגיע הביתה.

מייסון ניסה לפתוח את דלת הכניסה לביתו אך היא הייתה נעולה. אמא כנראה דיברה עם האנשים במחשב מהעבודה, ואבא לא חזר הביתה עד מאוחר יותר. מייסון דפק על הדלת אבל אף אחד לא ענה. מייסון הרגיש כל כך לבד ומבולבל, וגם רעב, אז הוא פשוט התיישב על המדרגה מול הדלת. ואז הוא התחיל לבכות. מייסון לא ידע למה הוא בוכה פתאום, אבל הוא לא יכול היה לעצור את עצמו. הוא פשוט ישב שם בוכה. הדמעות שלו ספגו את המסכה שלו אבל היה עייף מכדי לדאוג להוריד אותה. הוא רק ישב ובכה.

עם התיאור שלעיל רענן בראש, צפה בזה שוב.

והתיאור הזה בגוף ראשון מתלמיד תיכון בבריטניה:

החשבון הבדיוני לעיל הדגיש רק כמה קטעים מיום לימודים של 6-8 שעות.

תאר לעצמך שזה קורה כל יום.

במשך שבוע.

חודש.

חודשים 2.

חודשים 3.

חודשים 5.

שנה שלמה.

מה עשינו לילדים שלנו???

בסופו של דבר, מיסוך ילדים – ושאר צורות הבידוד החברתי שנכפו עליהם – היא שאלה של מדע 'מוסרי', לא מדע פיזיקלי. ואין "שאלה" לגבי הנושא הזה.

לראות או לשמוע על הברבריות הזו שוברים את הלב.

לחוות את זה שוברת את הנשמה.

קצת רקע מבוא:

תינוק לא נולד לעולם עם תחושה שהוא אהוב ומוקיר, או של הטוב הפנימי של החיים. אין לו תחושת בטחון שהוא יקבל תמיכה, עזרה או הדרכה כשהיא תגדל, בזמן שהוא מנווט את מכשולי החיים.

לידה היא, אם בכלל, חוויה טראומטית כמו תינוק, פשוטו כמשמעו, נדחקת (או גורפת) החוצה מהפקעת הנוח שלו אל סביבה שונה בתכלית ולא מוכרת; העקביות האמינה של המאפיינים הפיזיים של הרחם מוחלפת בהתקפה מקיפה על חושיו של צבעים, צלילים, ריחות ותחושות עזות ומשונות.

בנוסף, תינוק הוא חסר אונים לחלוטין; הוא מתחיל להיות לא מכיר את הגוף שלו, שיש לו שליטה מועטה על איבריו (למעט הפה שלו).

תינוק מתחיל גם ללא הבנה אינטלקטואלית של עצמו, סביבתו או חוויותיו. קיומו הוא סדרה של רגשות ותחושות - רעב, שובע, עייפות, בקיאות, נוחות גופנית ואי נוחות, מצוקה רגשית וביטחון.

תחושת הערך העצמי, הביטחון והיותו נאהב של ילד – או היעדרם – מתעצבת ומתפתחת מהיום הראשון. אמא שמרימה ומנחמת את תינוקה במצוקה היא יותר מסתם ביטחון ברגע; זוהי החוויות הראשונות של ילד של אהבה גולמית, נטולת זיוף, רחמים, חמלה, רוך, טוב לב - בתוך קיום מבלבל, לא מובן ואפל. תינוק מותקף ללא הרף על ידי אי נוחות אחת אחרי השניה כאשר הוא עובר שוב ושוב דרך רעב, עייפות, מצוקות רגשיות ויכולות ומאפיינים פיזיים המתפתחים ללא הרף. 

ילד ממשיך להיות תלוי בהוריו כעוגן שלו בעולם סוער, במיוחד עבור היכולת לסבול כאב ומצוקה. עבור פעוט, אפילו כאב ופציעה פיזיים טריוויאליים יחסית מפחידים - עולמו הפך בפתאומיות ובפתאומיות מנחמד ונעים לסבל. ילד - במיוחד ילד צעיר יותר - חווה כאב פיזי חולף הרבה יותר מאשר אי הנוחות הפיזית של הפציעה. זו חוויה של אכזריותו של העולם, של הטבע, כלפיו.

שים לב כאשר פעוט רץ ישר לאמו כשמקבל 'בו-בו' ומחזיק מעמד כאילו כל חייו היקרים - זה מונפש באותה מידה מהמצוקה של הילד להיות נתון למה שמרגיש כמו קיום אכזרי ו/או אכזרי. כפי שהוא על ידי אי הנוחות הפיזית. הפעוט זקוק לאמו כדי לספק ביטחון ונחמה - ביטחון - שהוא למעשה לא נכנע לאכזריות ולטרפות של יקום חסר אכפתיות.

ילד צריך לחוות חמלה, רחמים, טוב לב, אהבה ואכפתיות כדי להתייחס לעצמו ולעולם כטובים ביסודו. ילד שנשלף מכך גדל וחווה טראומה רגשית עמוקה וצלקות.

הורים המאפשרים לילדיהם להתייסר באופן פסיבי על ידי משטר המסכות (ואמצעי בידוד אחרים) יוצרים שבר עמוק בתחושת היציבות של ילדיהם בדרך כלל, ותחושת האמון והיציבות ב/באהבתם ומחויבותם של הוריהם אליהם. הם לא יבינו 'למה אמא ​​ואבא נותנים לכל הדברים הנוראים האלה לקרות לי???'

זאת אומרת שחלק ניכר מהנזק של משטר המסכה/הבידוד החברתי תלוי בפעולות ובנטיות של ההורים.



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם Brownstone