בראונסטון » מאמרים במכון בראונסטון » החופש עצמו נמצא בסכנה חמורה 

החופש עצמו נמצא בסכנה חמורה 

שתף | הדפס | אימייל

ה-FBI פשט על ביתו של דונלד טראמפ בפלורידה ופתח כספת פרטית, מסתובב במשך שעות בחיפוש אחר חומר מסווג שעשוי להיות שם. סביר להניח שהם חיפשו פריטים שטראמפ האמין שהוא הסיר את הסיווג - הנשיא יכול לעשות את זה עם כל דבר - אבל עדיין מחזיק ברשותו. 

בכירים בארכיון הלאומי, ה-DOJ וה-FBI האמינו אחרת ולכן ביקשו את צו החיפוש. אם הניו יורק טיימס כן לתקן, אם כן, מדובר באמת בסודות מדינה. טראמפ רצה שהם פומביים. אחרים בתוך המנגנון של המדינה העמוקה לא הסכימו. 

הסצנה במאר-א-לאגו, פלורידה, מולידה תמונות מחברות ללא חוק וחוקות, מקומות שבהם המשטרים הם רק חונטות המחפשות שוד ונקמה. במקרה זה, הבעיה מסובכת על ידי מנגנון ממלכתי אדמיניסטרטיבי המוני שחי מחוץ לתהליך הדמוקרטי. 

"עוזרים לנשיא ביידן", מדווח הטיימס, "אמרו שהם היו המומים מההתפתחות ולמדו על כך מטוויטר". זה כנראה נכון. אבל היא מעוררת את השאלה הבסיסית יותר: מי בעצם מנהל את הממשלה? 

אם לא הבנו קודם את היקף המשבר הרב-משתני המתאסף סביבנו, עכשיו זה הזמן. זה הזמן לניתוח והבנה. זה גם הזמן לקבל החלטה לגבי מה שכולנו הולכים לעשות בנידון. 

אפילו אלה מאיתנו שאינם מעריצים של טראמפ - כתבתי אחד מה מאמרים ראשונים מ-2015 מזהיר מפני נטיותיו האידיאולוגיות שהפכו מאוחר יותר ל-a ספר מלא - ראה את ההשלכות העמוקות יותר. סיכויי ההימורים מעדיפים אותו לנשיאות ב-2024. מישהו איפשהו רוצה להפוך את זה לבלתי אפשרי. אז כל הכוחות של המדינה האדמיניסטרטיבית - השליטים האמיתיים של המדינה הזאת - התאחדו סביב ריסוק אותו ואת מורשתו, כמו סובייטית. 

ברקע לכל אלה עומד המאבק האמיתי שיגדיר את הפוליטיקה האמריקאית לשנים הבאות. שבועיים לפני שעזב את תפקידו ב-2020, טראמפ הוציא צו ביצוע זה היה גורם לפגיעה משמעותית בכוחה של המדינה האדמיניסטרטיבית במדינה הזו, תוך ביצוע הצעדים הראשונים לקראת החזרת הממשלה לעם לאחר מאה שנה שבה היא חמקה בהדרגה. 

בעיני חלק מהאנשים, זה בלתי נסבל. 

טראמפ, על כל כישלונותיו, ביניהם הבהרת אור ירוק על הסגרות שהחלו את המשבר החברתי והכלכלי הזה, הפך עם הזמן לסמל של התנגדות. הפשיטה על ביתו הפרטי שולחת הודעה מי אחראי. זו אזהרה לכולם. טקטיקה של הפחדה. 

אנחנו רגילים לזה אבל אסור לנו להיות כאלה. 

ביידן שוב הכריז על מצב חירום לאומי בשם שליטה בנגיפים. הצהרה כזו מעגנת למעשה את הבירוקרטיה הקבועה לשלוט במדינה בכל הרמות בכל הדרכים שירצו, לפחות עד שבתי המשפט יעצור אותם. הארכת ההכרזה כמעט ולא הגיעה לחדשות. 

שכחנו מהי נורמליות? זה היה רק ​​לפני שלוש שנים. כן, היו ויכוחים פוליטיים ובעיות עצומות אבל זה עדיין הרגיש כמו אומה של חוקים עם ממשלה הכפופה לעם. 

כבר באמצע מרץ 2020 היה משהו באוויר, משהו שהציע שהכל השתנה. ממשלות בכל העולם העזו לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת, בין השאר בהשפעה שזה קרה בארה"ב ותחת ממשל רפובליקני. אינספור מיליונים מצאו עצמם נעולים בבתיהם. הכנסיות נסגרו בכוח. גם עסקים ובתי ספר. 

אתה מכיר את הסיפור. זה לא היה רק ​​שימוש גורף בכוח המדינה ללא תקדים. זה מבשר זמנים אפלים לפנינו. הנה אנחנו שנתיים וחצי אחרי והמדינה צועדת בדרכים שלא תיארנו לעצמנו שאפשריות לפני שלוש שנים. הפשיטה על ביתו של טראמפ אינה אלא סימן וסמל: אף אחד מהבתים שלנו אינו בטוח. ולא היו כבר שנים. 

גם עכשיו, בארץ החופשיים, מופעל לחץ על אנשים לקבל את הירייה או להיפטר. לכולנו יש חברים לא מחוסנים שרוצים לבקר אותנו אבל לא יכולים כי ממשלת ארה"ב חוסמת אותם. רשויות הבריאות שלנו הביעו חרטה רק בתחום אחד: על כך שלא ננעלו יותר. והם יוצרים מנגנון בירוקרטי כדי להפוך את העשייה הזו בפעם הבאה לאכיפה יותר ולאכפת טוב יותר. 

כל זה מתרחש ללא שמץ של ראיות לכך שלכל זה יש היגיון מדעי ו/או רפואי. המדענים שמתנגדים בוטלו. רק נוף אחד מותר לעלות. כל מי שיש לו ספק נדחק לשוליים ומשתקים. 

הקונגרס עצמו התמכר לאשר טריליונים בהוצאות, והם ממשיכים לעשות זאת שוב ושוב. זה מוסיף לחץ על הפדרל ריזרב להיכנס לשווקים ולקנות את החוב שנוצר בכסף מודפס טרי בדיוק בזמן שהריבית נדחפת למעלה כדי לנקות את המאזן האסון שלו. אף אחד לא יודע, לפחות הפד, כמה זמן האינפלציה המתישה הזו תימשך, אבל בלי קשר, הנזק נעשה. 

שוקי העבודה, למרות התעמולה מהבית הלבן, חושפים מדאיגים חולשה. פחות משרות במשרה מלאה. עוד משרות חלקיות. יותר אנשים עם שתי עבודות. ופחות עובדים בסך הכל, שכן ההשתתפות בשוק העבודה ויחסי עובדים/אוכלוסיה יורדים ויורדים. לא רק שהשווקים האלה לא התאוששו מהנעילות. המגמות הולכות ומחמירות, כאשר מליון מיליון נשרו לחלוטין מכוח העבודה מאז מרץ 2022, מה שמרמז מאוד על כוח עבודה מדוכא חסר שאיפות ותקווה לעתיד. 

השכר והמשכורות במונחים ריאליים יורדים יותר ממה שהשיעורים הנומינליים יכולים לכסות. יש ויכוח אם אנחנו במיתון כי התמ"ג ירד במשך שני רבעונים רצופים. אבל בהסתכלות על המגמות הרחבות, אי אפשר לטעות במה שקורה. השגשוג האמריקאי מאוים מיסודו. הקשר בין חופש לשגשוג הוא אחת האמיתות המבוססות ביותר בספרות הכלכלית. זה לא צריך להיות מפתיע ששניהם יורדים במקביל. 

תתלונן יותר מדי ותמצא את עצמך בלי קול ברשתות החברתיות. חברות הטכנולוגיה פיתחו מערכת יחסים עמוקה עם המדינה המנהלית בשנתיים האחרונות, התכתבו ביניהן, חולקו תובנות, ערכו רשימות אויבים והשתיקו מתנגדי משטר מכל הסוגים. 

ברור שהסגרות לא השיגו את המטרה, שכן הנגיף הגיע והפך בהדרגה אנדמי ללא קשר להתערבויות חיצוניות כולל מנדטים של חיסון המוני. מה שהם כן עשו היה לבחון את הסובלנות של החברה לעריצות. באופן טרגי, הם יצאו מהכל, הרבה יותר בקלות ממה שרובנו אולי ציפינו. 

גם עכשיו, למרות שהמעמד השליט מעולם לא היה פחות פופולרי בציבור, רבים מדי הסתגלו לנורמה החדשה. עבור אנשים רבים, זה בהכרח: מה, אחרי הכל, מישהו באמת יכול לעשות כשהחופש בורח ואפילו תפקוד הליבה של הציוויליזציה (רחובות בטוחים, ערים תוססות, ניידות מעמדית) הוא משהו שאנחנו כבר לא יכולים לקחת כמובן מאליו? 

תן להיסטוריה לתעד שהנעילות גרמו לכך. כל זה. כן, היו בעיות בעבר אבל הן נראו בתחום של תיקון. נראה שהיה בימים ההם (לפני שלוש שנים) קשר כלשהו בין דעת הקהל לבין סדרי העדיפויות של המשטר. זה היה מפוצץ עם נעילה. עכשיו כבר לא ברור אם ועד כמה דעת הקהל חשובה בכלל לאדונים ומפקדים של החברות שלנו. הם מובילים אותנו למשברים יותר ויותר גדולים, ובכל זאת אנחנו מרגישים חסרי אונים לעשות משהו בנידון. 

באירוניה המדהימה ביותר, היה זה טראמפ עצמו, שמטרתו להשמדה כעת על ידי הביורוקרטים שביקש לשלוט בו, שאיפשר זאת בשנה הנוראה של 2020. כשהבין אך מעולם לא הודה בטעותו, הוא התהפך לכיוון השני בסוף המלחמה. העונה, בטענה לפתיחות ונורמליות. אבל זה היה מאוחר מידי. הוא כבר איבד שליטה, כמו ספרה של דבורה בירקס מבהיר. המדינה העמוקה שהוא תיעב הייתה צריכה להוכיח את ההגמוניה שלה. הפשיטה הזו על ביתו שלו מדגישה את הנקודה. 

קריאה אחת בהיסטוריה היא שתקופות כאלה מובילות ללא מוצא לצעדה קדימה של העריצות. אין ספק שההיסטוריה הפוליטית בין המלחמות מלמדת אותנו זאת. המשבר בגרמניה התחיל במשבר כלכלי שזעק לאיש חזק, אבל גרמניה כמעט ולא הייתה לבד בכך. אותה דחיפה בלתי נמנעת לעבר ריכוזיות ונגד חופש התרחשה בכל העולם בשנים הנוראיות הללו: ספרד, איטליה, צרפת, סין, ארה"ב. 

קרא את הספרות הפופולרית והמלומדת מתחילת שנות ה-1930: החופש והדמוקרטיה יצאו החוצה והתכנון המרכזי היה בפנים. קראתי את כל זה בקולג' והייתי אסיר תודה על כך שהימים ההם נעלמו לנצח. אנחנו הרבה יותר נאורים עכשיו! כמה טעיתי. אותם נושאים חוזרים היום כאשר אליטות מושרשות צועקות להחזיק בשלטון ללא קשר לדעת הקהל. 

בשנות ה-1930, השמאל הפוליטי הקיצוני איים על מדינות רבות והימין הפוליטי הקיצוני הגיע כדי למנוע את זה ואז הקים עריצות משלהם, תמיד בחסות חירום. זה הפך למעין מלחמת אזרחים בין שני מחנות מנוגדים עם תוכניות משלהם לחיי אנשים. החופש אבד במאבק. 

קיווינו שהימים האלה כבר מזמן מאחורינו. אבל פיתוי הכוח הוכיח את עצמו כמפתה מדי עבור הגרועים שבינינו. כולנו מסתכלים על כל הדברים שאנו אוהבים - אורח החיים שעליו נלחמו דורות רבים להגן - נסחפים. וזה קורה בלי מספיק הסבר או מחאה. 

אלו לא הזמנים המפחידים ביותר בהיסטוריה אבל הם בין המפחידים ביותר בחיינו במערב. היכן המפלגות והתנועות המגנות על החירות כעיקרון ראשון? איפה ממשיכי דרכו של וולטייר, לוק, גתה, פיין וג'פרסון, בין ההוגים הגדולים הרבים שהקריבו כל כך הרבה למען החזון הליברלי של סדר חברתי שבו אנשים מנהלים את חייהם בעצמם?

אנשים כאלה נמצאים כאן, רבים מהם כותבים עבור בראונסטון בין מקומות אחרים, ומפיקים ספרים ופודקאסטים כדי לעקוף את קרטל הדעות שנבנה על ידי צנזורים ציבוריים ופרטיים. 

איזה הבדל הם יכולים לעשות וכיצד? זה נכון: מה שהאדם יצר, האדם יכול לבטל וליצור משהו חדש: מגנה קרטה חדשה, בין אם פורמלית ובין אם דה פקטו. הדחיפות מעולם לא הייתה עזה יותר. מדינה ללא אוכלוסייה משלימה היא חסרת אונים בסופו של דבר. אבל לא בלי מאבק. והמאבק הזה הוא בסופו של דבר מאבק אינטלקטואלי. זה קשור למה אנחנו מאמינים ובאיזה סוג חברה אנחנו רוצים לחיות. 

תפילתנו היום צריכה להיות לחופש מעל הכל, חברה ועולם שבו אליטות חזקות אינן שולטות בשארנו ולנצח נלחמות בינן לבין עצמן על הזכות לעשות זאת, עם האנשים הנפרסים כמספוא במאבקיהם, ו בעוד שתקווה ושגשוג נכנסים עמוק יותר לזיכרון.

אלו הם זמנים מסוכנים מאוד, עם תמהיל רעיל כרקע: משבר כלכלי הולך וגובר, מעמד שליט מרושע, ומדינה מנהלית נקמנית שנחושה למחוץ את כל האויבים לפניו. משהו חייב לתת. מי יתן וארצות הברית תתנגד לסיכויים ההיסטוריים, תמצא את דרכה חזרה לחירות הפשוטה ותתחיל לשקם את מה שאבד בצורה כה דרמטית וכל כך מהר. אחרת, כל האמת תוכרז כסוד מדינה והבתים שלנו לעולם לא יהיו בטוחים מפני פלישה. 



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

  • ג'פרי א. טאקר

    ג'פרי טאקר הוא מייסד, מחבר ונשיא במכון בראונסטון. הוא גם בעל טור בכיר בכלכלה באפוק טיימס, מחברם של 10 ספרים, כולל החיים לאחר הנעילה, ואלפים רבים של מאמרים בעיתונות המלומדת והפופולרית. הוא מדבר רבות על נושאים של כלכלה, טכנולוגיה, פילוסופיה חברתית ותרבות.

    הצג את כל ההודעות שנכתבו על

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם מכון בראונסטון