בראונסטון » בראונסטון ג'ורנל » ממשלה » החיים לאחר הנעילה: הקדמה מאת ראנד פול
החיים לאחר הנעילה - מאת ג'פרי א. טאקר - מכון בראונסטון

החיים לאחר הנעילה: הקדמה מאת ראנד פול

שתף | הדפס | אימייל

[להלן ההקדמה של הסנאטור ראנד פול לספרו של ג'פרי טאקר, החיים לאחר הנעילה.]

In החיים לאחר הנעילה, ג'פרי טאקר מצייר תמונה של הגיהנום החי שהיה סגר הממשלה ומתווה מפת דרכים לא לאפשר שוב למדינת משטרה כזו להתרחש.

במהלך החורפים המרובים של נעילת קוביד, גיליתי את מכון בראונסטון. בדפי בראונסטון, מצאתי לא רק את הביקורת הנוקבת על הפסבדו-מדע שהעלו פאוצ'י ואחרים, גם נתקלתי באופן שגרתי במדענים בעלי הקפדה אינטלקטואלית לפרק את הפלישות המדעיות הבלתי נתמכות של המדינה.

מג'יי בהטצ'ריה, מרטין קולדורף, סקוט אטלס ועד פול אליאס אלכסנדר, מכון בראונסטון הביא הפרכות ברורות ומונעות נתונים של המחקרים התצפיתיים העצלניים שהממשלה עשתה בניסיון שקר לשכנע את הציבור שהמסכות עובדות, שעמידה שישה מטרים זה מזה הייתה השפעה כלשהי, והחסינות הנרכשת הזו לקוביד לא הייתה קיימת.

לאחר שגיליתי את דעותיו של סקוט אטלס, ד"ר סטנפורד, התחלתי לסנגר ולקרוא לנשיא טראמפ לנסות להכניס את ד"ר אטלס לבית הלבן כדי להתמודד עם פאוצ'י. הצלחתי אבל עד שהוא הגיע, פאוצ'י התמכר למיקרופון ולהערצה של התקשורת השמאלנית. אטלס עשה כמיטב יכולתו, אבל ממשל טראמפ לא היה מספיק כוחני בגירוש פאוצ'י. 

לפאוצ'י היה גם רצון גדול לכסות ולטשטש את אחריותו למימן מחקר הרווח בתפקוד שהוביל ככל הנראה לדליפה של קוביד מהמעבדה בווהאן. 

In החיים לאחר הנעילה, ג'פרי טאקר נותן לנו קומנדיום של הטיעונים הטובים ביותר מדוע ואיך עלינו להתנגד, כיצד אסור לנו לתת לזה לקרות שוב. טאקר כותב שמה שיהיה צורך הוא:

תרבות אכזרית יותר שאינה מאפשרת רמיסת זכויות אדם וחשדנית עמוקה בכוח...כבר לא נוכל לקחת את החירות כמובנת מאליה. זה משהו שעבורו עלינו להילחם.

אמן על הסנטימנט הזה ובאמת המאבק הוא לא רק נגד עריצות קוביד אלא קרב לרסן את מדינת הלוויתן שדוחפת את אפה כמעט לכל פינה בחיינו.

טאקר מזכיר לנו כי: "כל חוכמת העבר, אפילו זו שידעה בריאות הציבור רק חודשים קודם לכן, נמחקה מהמרחב הציבורי. ההתנגדות הושתקה". מה שמזכיר לי קשקוש של קולדורף, האפידמיולוג של הרווארד: "אנחנו ידע על טבעי חסינות מאז זמן המגפה האתונאית, אז בשנת 2020 שכחנו מזה, אבל עכשיו אנחנו לדעת על זה שוב."

בספר האחרון שלי: הונאה: הכיסוי הגדול של קוביד, אני מספר את סיפורה של אישה שבהיותה תינוקת נדבקה בשפעת הספרדית בשנת 1918. מאה שנים לאחר מכן, היא עדיין הייתה בחיים. בדקו לה נוגדנים לשפעת הספרדית והנה - עדיין היו לה נוגדנים!

כמו כן, אני מספר שמחקרים מרובים הראו גם נוגדנים וגם תאי זיכרון B ו-T פעילים נגד SARS 1 (נגיף קורונה אחר) שבע עשרה שנים לאחר המגיפה של 2003. אבל למען השם, עדיין בכל יום הייתי נתון למבטים והפגנות מעשרים- כתבים בני שנה שכנראה לא למדו אפילו שיעור מדעים בקולג'. העיתונאים הצעירים המגוחכים האלה היו זועמים לעברי ומרצים לי דרך שלוש מסכות על איך לא יכולתי להיות בטוח שהישרדות מזיהום יוצר חסינות.

אבל בהחלט, כל מחקר, לא חלק, אבל כל מחקר עד כה הראה חסינות הגנה משמעותית נרכשת מזיהום בקוביד. רק לאחרונה, מחקרים הראו כי 40 שבועות לאחר הזיהום נמשכת הגנה חזקה מפני אשפוז ומוות, ומחקר אחר מחקר מראים שחסינות נרכשת טבעית מספקת הגנה גדולה יותר מהחיסון.

מאז שנבחנתי חיובי לקוביד בתחילת מרץ 2020, התעלמתי מכל הטענות שהטיחו בי על ידי עיתונאים צעירים שלא יודעים כלום על כיסוי הפנים שלי במסכות המטופשות שלהם. ניסיתי להסביר להם על חסינות. הסנאטורים הזקנים והפרועות נענעו לעברי את אצבעותיהם הגרומות בדרישה לכסות את פני. ניסיתי בשלווה לדון איתם על חסינות, מה שרק הלהיב אותם יותר.

בסופו של דבר, רבים מהם יודו בשתיקה שאין להם טיעון נגד, אך יפנו לבקשתם הסופית: "אתה לא יכול פשוט ללבוש מסכה כדי להיות מנומס?" או הפקודה הפחות פייסנית: "פשוט תלבש מסכה ארורה!"

עד היום אני עדיין ממשיך להילחם נגד הפסבדו-מדע שלהם. רופא הסנאט, אקוליט ואהדה פוליטית של פאוצ'י, הוא ממשיך לחייב חיסוני מאיץ עבור דפי הסנאט בני 15-16.

בכמה הזדמנויות, התעללתי בו ובתלמידו הראשי, כריס מרפי מקונטיקט, עם נתונים שמראים בבירור שהסיכונים של החיסון גדולים יותר מהסיכון למחלה עבור צעירים. הצגתי את הנתונים הסטטיסטיים ברחבי הארץ המראים כמעט ללא מקרי מוות מקוביד בקרב צעירים בריאים. הזכרתי למכחישי המדע הללו שאין ראיות לכך שהחיסון המאיץ מפחית אשפוז או מוות בקרב בני נוער. פרק זמן.

ובכל זאת החסידים של פאוצ'י מודאגים יותר, ותמיד היו, בכניעה. ג'פרי טאקר היה עליהם מההתחלה. טאקר היה קול אחד שלא מוכן להסתכל לכיוון השני ולהתעלם מכך שהנעילות החלו בממשל טראמפ וייתכן ש"גרמו לו לאבד את הנשיאות שלו, בין אם בגלל שההלם הביא לדמורליזציה המונית... ובין אם בגלל שהתקבלו פתקי דואר בהצבעה אפשרי על ידי הגבלות קוביד, או כנראה שניהם".

והכי חשוב, ב החיים לאחר הנעילהטאקר מזהה שבאמת כל הפיאסקו של הסגרות מעולם לא היה על מחלה אלא על כניעה. טאקר כותב: "קוביד הפך לתבנית להרחבה הגדולה ביותר של כוח הממשלה על האוכלוסייה בהיסטוריה העולמית."

אני אמור לדעת. בקנטקי, ראש העיר הדמוקרטי של לואיסוויל (בברכתם שבשתיקה של פאוצ'י ומקורביו) שלח סוכני ממשלה לכנסייה ביום ראשון של חג הפסחא כדי להוריד את לוחיות הרישוי של כל מבקרי הכנסייה שהעזו להתנגד להוראתו לסגור את הכנסיות. בסופו של דבר הוא ננזף באחת מהחלטות בית המשפט האהובות עלי בכל הזמנים.

השופט ג'סטין ווקר כתב: "הנוצרים של על האש, לעומת זאת, לא חייבים לאף אחד הסבר מדוע הם יתכנסו יחד ביום ראשון של חג הפסחא הזה כדי לחגוג את מה שהם מאמינים שהוא נס ותעלומה".

In החיים לאחר הנעילה, ג'פרי טאקר מספר על המחשבות שהובילו להצהרת ברינגטון הגדולה.

"הבעיה", לפי מרטין קולדורף, "היא שהעיתונאים המרכזיים שם בחוץ שכותבים על קוביד לא יודעים כלום על הנושא. לכן, הם עברו כברירת מחדל לאמונות טפלות של ימי הביניים."

בדיוק, אני לא יכול לחשוב על שטויות המסכות בלי לדמיין את המסכות ארוכות האף שרופאים לבשו בימי הביניים עם שום ושיקויים אחרים ב"מקור" המזויף שלהם כדי להדוף את המגיפה. אפשר היה לחשוב ש-800 שנה מאוחר יותר, הוקוס פוקוס כזה כבר לא יימצא. 

טאקר עבד עם קולדורף, ג'יי בהטצ'אריה מאוניברסיטת סטנפורד וסונטרה גופטה מאוניברסיטת אוקספורד כדי לכתוב את הצהרת ברינגטון הגדולה. 

לדברי טאקר: "ההצהרה לא הייתה רדיקלית. הוא אמר ש-SARS-CoV-2 מהווה בעיקר איום על קשישים וחולים. לכן, הם אלה שצריכים הגנה". ההכרזה לא הייתה אמורה להיות שנויה במחלוקת בכך שהיא פשוט דגלה במיקוד מניעה וטיפול לאלה שנמצאים בסיכון הגדול ביותר - קשישים.

אבל אי אפשר להפריז במידת הדמגוגיה שהגיעה מאנשים כמו פאוצ'י ופרנסיס קולינס. הם קשרו קשר ביחידות לתאר את ההצהרה כאסטרטגיה של "תנו לזה להיקרע. תן לנגיף לעשות מה שהוא היה עושה בלי שום התערבות."

אבל החדשות הטובות הן שלשם שינוי הממסד, הכוחות שיהיו, לא כיספו את האמת. ההצהרה הפכה ויראלית ונצפה 12 מיליון פעמים ובסופו של דבר חתמו 850,000 אנשים על הצהרת ברינגטון הגדולה, כולל אלפי רופאים ומדענים.

אז, במקום להתייאש מהחירויות שאבדו במהלך הנעילה של קוביד, הבה נשמח שחופש השיח באינטרנט אפשר לכל כך הרבה קולות גדולים לחירות למצוא זה את זה ולהגביר את ההתנגדות שלנו.

בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, הקונגרס ביטל מנדט חיסון כשהצבענו לסיים את מנדט החיסון נגד קוביד לחיילינו! גילינו כל כך הרבה מדענים ורופאים אמיצים מספיק כדי להתווכח על המקורות והטיפול של קוביד. בעוד שצלקות רבות מהסגר נותרו וההתעללות המתמשכת של חירותנו נמשכת, ההתנגדות שלנו הייתה בעלת תוצאה. ההתנגדות שלנו אכן חסכה לנו שעבוד תמידי. התקווה שלי היא שהספר החדש של ג'פרי טאקר החיים לאחר הנעילה עוד יגלוון ויגדיל את הצבא שלנו בהגנה על החירות.



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם מכון בראונסטון