בראונסטון » בראונסטון ג'ורנל » פִילוֹסוֹפִיָה » המעבר ממוסר אישי לעמדה
מוסר, סגולה ואומץ

המעבר ממוסר אישי לעמדה

שתף | הדפס | אימייל

למעט מה שנותר מהדור השקט (נולד לפני 1946), דור ה-X הוא ה"קטן" מבין הדורות החיים כיום. יש פחות מאיתנו מאשר בומרס, דור ה-Z או דור ה-Z. לפעמים אני תוהה באיזו מידה היותי מהמיעוט הדור הקטן ביותר תורם ליותר ויותר הרגשה שלי כמו זר בארצי שלי. 

חלק מהסיבות לתחושת הניכור התרבותי שלי אולי לא מפתיעות... 

אני לא חי ברשתות החברתיות. 

אני מעדיף פשטות על פני טכנולוגיה וחיים בתלת מימד על ייצוגים אוצרים שלה בשניים. 

אני לא מצלם את עצמי או מפרסם פרטים מחיי האישיים למי שלא ביקש אותם במפורש.

נוח לי לחלוטין בגבריות שלי. 

אני צוחק מבדיחות לא צבעוניות בלי שמץ של אשמה. 

אני מאמין שהעבירה תמיד נלקחת ואף פעם לא ניתנת - אז אני לא נעלבת. 

אני תופס הזדמנויות לעסוק ברעיונות שגורמים לי לאי נוחות כי אני מוצא שהם מספקים את ההזדמנויות הטובות ביותר לצמיחה; אני מרחם על אלה שנמנעים מאי נוחות כזו. 

אני נהנה מוויכוחים על נושאים שאכפת לי מהם ולא לוקח אותם אישית.

הייתי נותן גביעים רק על זכייה.

אני מתרעם שמקבלים הודעות פוליטיות כשאני עושה את העסקים היומיומיים שלי, כמו קניית מצרכים או עלייה לאוטובוס.

אני סבור שהגיוון היחיד שחשוב באמת הוא זה של הפרספקטיבה, וצר לי שהשיח הרווח על גיוון הוא, למרבה האירוניה, כל כך לא מגוון וחסר דמיון.

לעולם לא הייתי דורש מאף אחד לדבר עליי באמצעות מילים אחרות מאלו שהוא בוחר, כי אני מאמין שחופש המחשבה - אפילו החופש לקרוא לי אידיוט מכל מין שהוא - חשוב יותר מלגרום לאנשים להעמיד פנים שהם מכבדים אותי.

ואני חווה את רוב האמור לעיל כחלק מהיותי בוגר רגשי בוגר.

בהיותי אנושי, כמובן, הייתי שמח יותר אם כל כך הרבה מגמות תרבותיות של היום לא היו מנוגדות לנטיות והעדפות שלי. העובדה שהם כן, על אף שהם מעוררים בי דאגה עמוקה, עדיין לא גרמה לי לוותר על התקווה או להפסיק לפעול לקידום הערכים שלי בחברה בכלל.

למרות זאת, כיום אני פחות אופטימי ממה שהייתי אי פעם - בגלל תופעה שהיא כללית ויסודית יותר מכל מגמה או נושא פוליטי או תרבותי של זמננו. 

נראה לי כעת שאולי כבר התקיים תנאי שהוא גם הכרחי וגם מספיק להרס של כל מה שטוב באורח החיים המערבי וכל מה שמבטיח דו-קיום בשלום עם אחרים. 

זהו תנאי שהמפגש שלו הוא תנאי בל יעבור של כל המגמות התרבותיות והפוליטיות ההרסניות ביותר של זמננו. זהו תנאי שלמפגשו יש פוטנציאל לזרוק להתקדמות מוסרית ואינטלקטואלית הפוכה. וזהו מצב חסין בפני התנגדות או היפוך ממסד משום שהוא יוצר מחדש מוסדות, המתבטא כפי שהוא במוחם של הפרטים המאכלסים אותם. זהו מצב מוסרי - לא נוגע לטענה, שאלה או התנהגות מוסרית מסוימת, אלא לעצם המשמעות והחוויה של המוסר בכלל. 

כלומר, זוהי ההתפוגגות לכאורה של החוויה והרעיון של מוסר כמו אישי, מגביל משלו השקפות, דיבור ופעולות - והחלפתו בחוויה ורעיון של מוסר כמו מקומי, עוסק בהגבלת הדעות, הדיבור והפעולות של אחרים. 

היחלשות זו של אישי המוסר מתבטא שוב ושוב כפחדנות מוסרית מול מדיניות ומנהגים הגורמים לאי נוחות במצפון בכל פעם שההתנגדות אליהם גובה מחיר אישי. יותר ויותר, נראה כי מערביים נוחים של העולם דוברי האנגלית מוכנים ומסוגלים להרחיק את הפשרות המוסריות שהם עושים כאשר הם מצייתים - ובכך להעניק את משקלה של הסוכנות המוסרית שלהם - לנורמות, ציפיות ומנדטים חברתיים ותרבותיים הפוגעים ב- ערכים שהם אוהבים להאמין שהם מחזיקים בהם.

פחדנות מוסרית כזו, כשהיא מספיקה בכל מקום, עשויה לבדה להספיק להרוס חברה, אבל אולי היא לא לְהַצְרִיך הרס כזה ככל להתיר זה. הרס אורח חיים מובטח רק כאשר המוסר העמדה של המיעוט תופס את התרבות שכן הרוב הפחדן מבחינה מוסרית בוחר בנוחות על פני המצפון ועומד בתוקף.

המוסר האישי משפיע ומגביל את ההשקפות הפוליטיות של האדם משום שהוא מכבד את הסוכנות המוסרית, ולכן את הערך המוסרי, של אחרים. מוסר עמדה, לעומת זאת, לא מכבד - או אפילו שולל - את סוכנותם של אחרים משום שהוא מאתר את המוסר רק בהתאם לעמדותיו.

אותם בעלי מוסר עמדה שיגידו לכולנו מה לעשות מצליחים מכיוון ששארנו נענים לדרישותיהם כנגד כושר השיפוט המוסרי הטוב ביותר שלנו. אנו עושים זאת כאשר המוסר האישי שלנו חלש מכדי לשלם את המחיר של אי ציות. 

אני מדבר על אנשים שמצביעים למנהיגים שהם יודעים שהתנהגו בדרכים שהם מחשיבים כלא מוסריים - והם היו משמיעים משמעת לילדים שלהם על הצגתם.

אני מדבר על אנשים שמותחים ביקורת על מי שאינם חברים בקבוצה איתה הם מזדהים בגלל פעולות או השקפות שהם לא אוהבים, ובכל זאת לא שופטים את חברי הקבוצה שלהם על כך שהם מציגים את אותן פעולות או השקפות. 

אני מדבר על אנשים שמאמינים בחופש הביטוי ובכל זאת הולכים יחד עם הדרישות להכריז באילו מילים אחרים צריכים להשתמש כדי להתייחס אליהם.

אני מדבר על הורים שמודאגים מהסקסואליזציה של ילדים ובכל זאת לא מתערבים כשהם רואים בדיוק את זה קורה בבתי הספר שלהם. 

אני מדבר על מחנכים שעסוקים בהרחבת מוחות ובכל זאת עומדים מנגד כאשר המוסדות שלהם, או האנשים בתוכם, מונעים באופן אקטיבי מאלה שרוצים לשמוע טיעון לא שגרתי לעשות זאת.

אני מדבר על אנשים שעומדים מנגד כאשר עצם המשמעויות של המילים בהן השתמשו במשך כל החיים משתנות על ידי חקיקה למטרות פוליטיות, ואחרים נענשים או נרדפים על השימוש בהן עם המשמעויות המקוריות והנפוצות שלהן. 

אני מדבר על אנשים שלא מודים בפומבי שאפשר להגיד משהו שהם צחקו עליו בפרטיות בדיוק מהסיבה הזו.

אני מדבר על אנשים שמקבלים בשמחה בחזרה כפריבילגיות לעצמם את מה שהם ראו בעבר כזכויות לכולם.

אני מדבר על אנשים שמאמינים באוטונומיה גופנית אבל מקבלים התערבות רפואית מאולצת כדי לשמור על עבודתם.

ואילו המוסר האישי מגביל את האופן שבו אדם מתייחס לאחרים, עמדתי המוסר מאפשר לאנשים להתייחס לאחרים בצורה גרועה כפי שהם בוחרים, כל עוד הדעות שאנשים אלה מציגים נחשבות "בלתי מקובלות".

בעוד שהמוסר האישי דורש דבקות של הפרט למצפון וכבוד לאותו דבר אצל אחרים, מוסר עמדה דורש, ואף כופה, הפרות מצפון על ידי אחרים אם תוצרי מצפונם נחשבים "בלתי מקובלים".

מאחר שגם פעולתו של המצפון וגם הדבקות בו דורשת מחויבות לאמת, המוסר העמדה דורש שקרים מאנשים שמחויבותם לאמת מובילה אותם לדעות "בלתי מקובלות" שכאלה.

המוסר יכול להיות מסובך, קשה ומלא ניואנסים שכן הוא חל על כל המורכבויות והווריאציות של החוויות של אינספור בני אדם מורכבים. הרציניים מבחינה מוסרית מעדיפים לעתים קרובות שלא לנקוט עמדה נחרצת בנושא שיש לו צדדים רבים, במיוחד כאשר לעמדה כזו יהיו השלכות נוספות המעלות עוד שאלות עקרוניות או קשיי יישום. לעומת זאת, מוסר עמדה – שהוא מעין פסאודו-מוסר חלול – אינו מיחס לתהליך האישי העמוק של חשיבה מוסרית: הוא שופט אנשים רק על סמך אימוץ העמדות המועדפות עליהם או אי אימוץם. 

נשאלת שאלה מעניינת לגבי איך הגענו לכאן: אילו גורמים שינו עבור כל כך הרבה אינדיבידואלים את עצם החוויה והרעיון של המוסר למשהו שמגביל ושופט לא את עצמם אלא את אחרים? 

השאלה גדולה מכדי לענות עליה: יש יותר מדי משתנים וגורמים, ידועים ולא ידועים, כדי לזהות לפני שניתן לתת תשובה מספקת במידה מרחוק, אבל כמה נקודות כלליות מאוד עולות על עצמן.

ראשית, בעלי המוסר העמדה החלו להשתלט על מערכות החינוך הציבוריות לפני שני דורות וכעת (בהנחה של מתאם חזק בין מוסר עמדה ומחויבות לאידיאולוגיות שמאלניות המשתמשות במפורש במוסר כזה כדי להצדיק את מטרותיה הפוליטיות) מייצגים רוב על של כל המורים, כולל, ב במיוחד, אקדמאים במדעי הרוח.

שנית, לבעלי המוסר העמדה יש ​​בעלות ושליטה לא פרופורציונלית על גבהים התרבותיים של התקשורת, ביג טק וחינוך (עדיין). כשהם שולטים בפלטפורמות המשפיעות ביותר, הם משתמשים בהם באופן פעיל כדי לצנזר נקודות מבט הנוגדות את עמדותיהם המאושרות, ולקדם את אלו של חבריהם בממשלה ובסוכנויות שלה, שם נוטים למצוא את המוסר העמדה החזקים והבלתי אחראיים מכולם.

התופעות (הרחבות מאוד) הללו (בין רבות אחרות) אפשרו כנראה, וכעת מסייעות לשמר, את המחיר הגבוה שיש לשלם עבור אומץ מוסרי והתמורה עבור ציות. הם עשו זאת, בין השאר, על ידי השתקת מי שמנסים לדבוק בערכים בסיסיים שעד לפני שנים ספורות בלבד הוחזקו ככאלה שעליהם הישרדותה השלווה של החברה שלנו ורווחתה של החברה. את כל מחבריה תלויים. ערכי יסוד אלו כוללים מחויבות לאמת, חופש וכבוד שווה לסוכנות ולמצפונו של כל פרט, לאן שהוא עשוי להוביל אותה באמת ובתמים. 

למרבה המזל, איננו צריכים להבין בפירוט רב כיצד הגענו לכאן כדי שנוכל לפתור את הבעיה. כשם שהשפלה של החברה שלנו וערכיה, יהיו הגורמים התורמים אשר יהיו, תלויה בציות של מספיק אנשים, ההיפוך שלה תלוי, מן הסתם, באי-ציות, כלומר באומץ מוסרי.

אומץ מוסרי הוא מסוכן: יש לו מחיר, ולכן הוא נקרא אומץ. כפי שהכריז אריסטו המפורסמת, "אומץ הוא הסגולה הראשונה כי הוא מאפשר את כל המעלות האחרות." אם זה נכון, וזה נכון, אז הכוח להפוך את הניסיונות להפוך את החברה המערבית לכזו נטולת ערכי המוסר הבסיסיים המאפשרים את כל אנשים לשגשג בשלווה טמון בסופו של דבר - ורק - בפנים כל אחד פרט. 

מאיפה האומץ הזה? זה בא מהאיכות האישית מכולם, הנקראת יושרה.  

פוליטיקאים, סוציולוגים ומומחים יכולים בהחלט להצביע על גורמים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים המניעים שינוי חברתי - אבל כל שינוי כזה מתווך על ידי בחירות של יחידים. כאשר האלטרנטיבה הטובה יותר על פי המצפון מכבידה על האדם שבוחר בה, בחירתו של אותו אדם מצטמצמת לאחת: להיות שותף או אמיץ. 

רוב הזמן, בעודנו מתעסקים, איננו עומדים בפני בחירות כאלה, אך יותר ויותר בימים אלה אנשים רגילים נתקלים במצבים שבהם משהו בעל חשיבות מוסרית מונח על כף המאזניים והם יודעים זאת בלב ליבם (עד כמה כפי שהם אולי רוצים שלא עשו זאת). 

באותם זמנים, לסירוב ללכת עם איזושהי נורמה, ציפייה או דרישה יש מחיר אישי ודורש אומץ, בעוד שהולכת יחד נותנת חיים קלים יותר, אבל היא גם להכריז על סוכנותו המוסרית, ולפי הנראה על כן על ערכו המוסרי, להיות. שווה פחות מהמחיר הזה.  

באותם זמנים, אין דרך ביניים: אפשר לבחור בחלופה שתורמת להמשך מצב העניינים הלא מוסרי או בחלופה שתורמת לסיומו. 

אז בזמנים ההם, לציית זה להיות שותף.  

ולהיות שותפים - כפי שרבים מאיתנו הם לעתים קרובות כל כך היום - זה להיות אחראי מוסרי, וסוכן של הדמורליזציה הבלתי הפיכה (בשני המובנים) של המערב.



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

  • רובין קרנר

    רובין קורנר הוא אזרח יליד בריטניה בארה"ב, המשמש כיום כדיקן אקדמי של מכון ג'ון לוק. הוא בעל תארים שניים בפיזיקה ובפילוסופיה של המדע מאוניברסיטת קיימברידג' (בריטניה).

    הצג את כל ההודעות שנכתבו על

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם מכון בראונסטון