בראונסטון » מאמרים במכון בראונסטון » כולנו יכולים להיות מרושעים והגרמנים לא היו משהו מיוחד

כולנו יכולים להיות מרושעים והגרמנים לא היו משהו מיוחד

שתף | הדפס | אימייל

במשך יותר משנתיים, העולם נסחף במאניה של קוביד. אנשים רגילים כמעט מכל לאום קיבלו את 'סיפור' הקוביד, מחאו כפיים כאשר גברים ונשים חזקים קיבלו סמכויות דיקטטוריות, השעינו זכויות אדם נורמליות ותהליכים פוליטיים, העמידו פנים שמוות קוביד הם היחידים החשובים, סגרו בתי ספר, סגרו עסקים, מנע מאנשים להתפרנס, וגרם לאומללות המונית, עוני ורעב.

ככל שהגברים והנשים החזקים האלה עשו יותר את הדברים האלה, כך מחיאות הכפיים היו רועמות יותר, והאי-הסתייגויות וההתעללות גדלו כלפי מי שגינעו פעולות כאלה. בריונות משטרתית של אלה שמתבטאים נגד סיפור קוביד זכתה לעודד על ידי אוכלוסיות שרצו לראות את המתנגדים מובאים לדין.

השנתיים האחרונות הוכיחו שהגרמנים של התקופה הנציונל-סוציאליסטית לא היו באמת שום דבר מיוחד.

פן ישכחו

המערב סירב ללמוד, או עד עכשיו שכח, את הלקח המרכזי של התקופה הנאצית (1930-1945) למרות שלל קולות עדי ראייה באמנות ובמדע שלאחר מלחמת העולם השנייה שהבהירו היטב מה קרה - מ. חנה ארנדט אל ה ניסויים של מילגרם למחזה המופלא, 'קַרנַף'. נקודת המפתח שהעלו אנשי האינטלקטואלים הבכירים שכתבו על התקופה הנאצית הייתה זו כל אחד יכול להפוך לנאצי: לא היה שום דבר מוזר בגרמנים שהפכו לנאצים.

הם לא הפכו לנאצים בגלל שאמותיהם לא אהבו אותם מספיק, או בגלל שדחו את אלוהים בחייהם, או בגלל משהו טבוע בתרבות הגרמנית. הם פשוט התפתו לסיפור וסחפו את רגליהם ויצאו מדעתם על ידי העדר, והמציאו את הסיבות שלהם תוך כדי. הלקח האכזרי שהאינטלקטואלים של אותה תקופה רצו להעביר הלאה היה שכמעט כולם היו עושים את אותו הדבר בנסיבות העניין. הרוע, במילה אחת, הוא בנאלי.

כפי שחנה ארנדט ציינה, הנאצים המחויבים ביותר היועשה טוב יותר': גרמנים שבאמת ראו את עצמם אנשים טובים. הם היו אהובים על ידי אמותיהם, היו חסידי האמונה המקומית, שילמו את המסים שלהם, היו להם אבות קדמונים שמתו למען גרמניה, והיו בקשרים משפחתיים אוהבים. הם חשבו שהם עושים את הדבר הנכון, וזכו לתוקף ותומכים באמונה זו על ידי חברים, משפחה, הכנסייה והתקשורת.

המעמד האינטלקטואלי עמד פנים אל פנים עם האמת הזו בשנות ה-1950, אבל המשאלה הבלתי פוסקת של האנושות להסיט את מבטה מאמיתות לא נוחות גרמה לחברות, ולאורך זמן גם לחוגים מלומדים, לשכוח. סיפרנו שקרים על הנאצים כדי להרגיש טוב עם עצמנו. הפחדנות הדוחה את עצמה הלכה וגדלה עם הזמן וניזונה לתרבות הערות התשושה והשונאת העצמית של ימינו, שבה אתה בקושי יכול להתייחס לתקופה הנאצית בכלל בחברה מנומסת, ועוד פחות מכך לנסות לפתוח את דעתם של אנשים ללקחיה, מבלי להיות מואשם בכך. נאצי עמוק בתוכך.

הגרמנים לא שכחו כי המידע על התקופה הנאצית הוסתר. להיפך, תלמידי בית ספר גרמנים צעירים נאלצו לקרוא ספרים ולצפות בסרטים דוקומנטריים כמעט ללא הרף. הם שכחו את השיעור המרכזי כי הם לא יכלו לחיות עם הרעיון שההתנהגות שאמרו להם היא נורמלית. אז, כמו כולם, הם העמידו פנים שהתקופה הנאצית הייתה חריגה לחלוטין, מובלת ונתמכת על ידי אנשים שהיו מולד יותר מרושעים מאחרים. 

אולם מכיוון שכמעט כולם נכנעו לטירוף הנאצי, השקר הזה יצר בעיה לאורך הדורות. בתוך משפחות, הצעירים היו שואלים את סבא וסבתא שלהם איך הם לא ראו, איך הם יכלו להישאר, איך הם יכלו להשתתף. אלו השאלות של מי שמסרב לעסוק באמת הרדיקלית והנוראה שסביר להניח שהוא היה עושה את אותו הדבר. הם לא רצו לחשוב כך על עצמם, וגם ההורים שלהם לא רצו את הנטל הזה עליהם, וזה מובן. מי לא רוצה שילדיו יאמינו שהם לנצח יהיו טהורים כשלג?

מה שגרמני צעיר היה צריך לשאול זה, "מה אנחנו צריכים לשנות בחברה שלנו היום כדי למנוע ממני להתמודד עם אותם לחצים, אליהם אני מכיר בכך שגם אני אכנע?" השאלה הזו מאוד קשה ומאוד לא נעימה. זו גם תגובה של חמלה ולא של דחייה של הסבים והסבתות. הרבה יותר קל ופשוט במקום להאשים את הסבים והסבתות, לשים את הרוע שלהם בקופסה ולגנותו, להתייצב ולהיראות מוסרי ביותר, תוך ביטול הסבא והסבתא כלא ממש אנושי אלא סוג של מפלצת.

מה יותר גרוע לאנושות בטווח הארוך: האוהד הנאצי, או המתבונן באוהד הנאצי שמגנה אותו כמפלצת?

החצנה של הרוע

מחוץ לגרמניה, אנשים שכחו את הלקח הרבה יותר מוקדם. צעירה גרמנייה שרוצה להסיט את מבטה מהאמת הנוראה שכל אחד יכול להיות נאצי לפחות צריכה לשלם את המחיר על פחדנותה של גינוי משפחתה כמפלצות. צעיר צרפתי, תאילנדי או אמריקאי טיפוסי לא צריך להקריב את זה. עבורם זה הרבה יותר קל להאשים את הפרק הנאצי במשהו זר להם. 

ככל שהזיכרון הממשי רחוק יותר, כך צצו יותר ספרים על כמה היו הגרמנים ייחודיים במשך מאות שנים בכל הנוגע ליהודים, או על איך היטלר היה גאון שיווקי חד פעמי שקריאת הצפירה שלו הייתה נדירה מכדי להופיע שוב, או על איך האכזריות של התקופה הנאצית הייתה משהו מערבי ייחודי. השיעור היקר ביותר נשכח במהירות מסיבות מובנות מאוד. זו באמת מחשבה נוראית.

אותו רצון להסיט את המבט מהאמת הנוראה ניכר היום, גם בקרב המיעוט שראה את הרוב המכריע של השכנים והמשפחה שלהם משתוללים. הרצון למצוא היטלר חדש שאפשר להאשים אותו, בדמותו של קלאוס שוואב או בדמות מנהיגות סינית מתחכמת. הרצון להאשים חוסר אלוהים בחברה, או חוסר אינטליגנציה, או אדישות של דור המכור לרשתות החברתיות, בעדר הרוע מסביבנו. "לו רק היו קוראים את הספר שלי!" "לו רק לא היו מצחצחים עם פלואוריד!" "לו רק לא איבדו את אמונתם!"

כל תשוקה אישית נדחקת להסבר לאימה של היום המסתכמת בפנטזיה ש"אפשר לתקן אותם אם הם יהיו יותר דומים לי", או שנאמר בדרך אחרת, "נחש התולעת לגן עדן ויהיה לנו בסדר אם כרתנו את ראשו."

אחד המסרים הבסיסיים של הספר שלנו, הפאניקה הגדולה של קוביד, האם זה לא נכון - ושלא נוכל ללמוד את לקחי התקופה הזו אם נתמסר לחולשת החשיבה כך. אין נחש שנוכל לכרות את ראשו. אין פתרון מהיר אחר. אם אנחנו רציניים במניעת הישנות, עלינו להמשיך בהבנה הבסיסית שהעדר המטורף שאנו רואים רוקע מולנו מורכב מאנשים נורמליים. לעתיד יהיו אנשים בדיוק כמוהם, שגם ידרסו בטירוף בנסיבות דומות. עלינו לחשוב היטב כיצד למנוע נסיבות דומות, ולא על תכונותיו של מנהיג זה או אחר או מצב התודעה הראשוני של אוכלוסיות.

התקדמות מתחילה במודעות עצמית מפוכחת

מה אם כן ההסבר שלנו מדוע קבוצות דתיות חזקות ואישיות אדיש במדינותינו הושפעו פחות מהטירוף? ההסבר שלנו הוא שאלו החסינים ביותר לטירוף מההתחלה כבר היו מנותקים במקצת מהמיינסטרים, ולעתים קרובות אפילו לא היה להם קשר טלוויזיה או מדיה חברתית לחברה המרכזית. היותם חריגים בהתחלה הגן עליהם מפני שייסחפו בטירוף של הקהל המיינסטרים.

אבל זה לא מתכון לעתיד, כי חברה של חריגים היא בכלל לא חברה. לכל קבוצה חברתית יש מחוז בחירה של אלה שבאמת שייכים. הקבוצות הדתיות החזקות העומדות מחוץ למיינסטרים החברתי אולי מחוסנות מהטירוף של המיינסטרים, אבל הן נוטות באותה מידה לעקוב אחר גל של טירוף בתוך הקבוצה שלהן. 

זהה לכל קבוצת 'מאבריק' אחרת. בתוך כל קבוצה שהם שייכים אליה - וכל בני האדם שייכים לקבוצות - בני אדם נסחפים כשהקבוצה הזו משתגעת. התקווה טמונה לא בחברה של חריגים, אלא בחברה עם דרכים טובות יותר לזהות ולהתמודד עם הטירוף המתהווה, או לפחות להיחלץ מהר יותר מהטירוף כשהוא מתגלה באופן בלתי נמנע.

עבור צעירים גרמנים, לתקופת הקוביד יש מעטפת כסף מרה ומתוקה. התברר, שוב, שהנאצים של שנות ה-1930 היו אנשים נורמליים לחלוטין, ושכל השאר בעולם יכולים להיות גם נאצים. הגרמנים יכולים לשחרר את עצמם מהאמונה שיש משהו רע בצורה חריגה בלהיות גרמני. יש נאצי פוטנציאלי בכולנו. 



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

המחברים

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם Brownstone