בראונסטון » מאמרים במכון בראונסטון » הפרטיזנים חסרי האמנות של הסגרות והמנדטים

הפרטיזנים חסרי האמנות של הסגרות והמנדטים

שתף | הדפס | אימייל

למבקר הקולנוע ולעיתונאי המנוח רוג'ר אברט היה פעם טור מקוון של שאלות ותשובות שהוא כינה "איש התשובה לסרט". הוא היה מקבל שאלות מהקוראים בכל שבוע על מגוון נושאים קולנועיים. כתב אחד באוקטובר 2000 שאל, באופן עוקף, מדוע שמרנים ורפובליקנים הוצגו לעתים קרובות כל כך כאנטגוניסטים בסרטים - במילים אחרות, אותה התבוננות עתיקת יומין על "הוליווד הליברלית". 

אברט השיב: 

"זו לא קונספירציה אלא שיקוף של הנטייה של ליברלים להימשך לאמנויות בעוד שהשמרנים מנתבים את האנרגיות שלהם למקום אחר. יש כמובן יוצאי דופן. לברוס וויליס וארנולד שוורצנגר יש את הכוח לעשות סרט פרו-GOP אם הם רוצים".

למרות הכוח הזה, הרפובליקנים בהוליווד מעולם לא עשו את יצירת המופת השמרנית שלהם. זה בגלל שהבעיות שלהם לא בדיוק מלאות בשמחה. סיפורים על לוביסטים, יוזמות להפחתת מסים או משפחת המהגרים שנדחתה בגבול על ידי מיליציה אזרחית לא תארוז בתי קולנוע. אנשים רוצים סיפורים שמחזקים את הרוח האנושית, נרטיבים שבאופן מסורתי היו נחלתם של מספרי סיפורים ליברליים ושמאלניים.

זו הסיבה שארין ברוקוביץ' ועוד אלפי אנדרדוגים מרדניים כאלה עושים מספוא נהדר לסיפור סיפורים. אם ברוקוביץ' הייתה מפסידה במשפט שלה נגד הלהקה התאגידית, הקהל לא היה נוהר לראות את הסיפור על איך חברת גז טבעי הרעילה עיירה וריסקה את האם החד-הורית האמיצה שניסתה בתמימותה להתעלל קפיטליסטית.

דוגמה ימנית מייצרת אמנות נהדרת רק כאשר היא זוכה למפגן, כמו בסרטו של טים רובינס מ-1992 בוב רוברטס, על הרפובליקני שר הפולק שניהל קמפיין עם מנגינות כמו "The Times Are Changin' Back", "Wall Street Rap" ו-"Retake America". תוכניות טלוויזיה כמו יְרוּשָׁה, או סרטים כמו וולף של וול סטריט ו הקצר גדול, שובי לב לאופן שבו הם חושפים תאוות בצע, לא בגלל הגבורה של המובילים שלהם.

זה לא כדי לחצוצר את המעלות של השמאל. למרות שאני מסווג את עצמי בפינה הסוציאליסטית של התרשים הפוליטי, יש לי נטיות שמרניות משלי. אני רק טוען שלא משנה עם אילו רעיונות שמרניים אני עשוי להסכים, אף אחד לא יביא לאמנות טובה.

ניתן למדוד את בריאותה של חברה לפי הסובלנות שלה לתפוקה יצירתית ואינטלקטואלית המאתגרת את הנורמות הממסדיות. תחשוב על כולם, מג'ק קרואק ועד אוליבר סטון ומה שביניהם - רנסנס אמנותי בג'אז, שירה, רוקנרול, ספרות פורצת גבולות, עיתונאות מחתרתית, אמנות מודרנית וקולנוע עצמאי. 

לתנועות היו מנהיגים ונושאי דגל. לשחורים היה את מרטין לותר קינג ג'וניור, להומואים היו את הארווי פיירשטיין ולארי קריימר, למעמד הפועלים היו מאות "נורמה רייס" שנלחמו למען זכויות העבודה, לפמיניסטיות היו בטי פרידן וגלוריה סטיינם. באמנויות היו דילן, הביטלס, וורהול, האנטר ס. תומפסון, מרטין סקורסזה. 

חלק מהאנשים האלה לא היו מיינסטרים, אבל נוכחותם בתרבות התקבלה על ידי הליברלים. ההתקדמות שלהם במוזיקה, ספרות, קולנוע ואמנות פלסטית הורשה ללוות זכויות אזרח, פמיניזם, תנועות אנטי-מלחמתיות, חשיפת שחיתות שלטונית, איגודי עובדים צומחים, תמיכה בזכויות הומואים, אקטיביזם סביבתי וכו'.

לתרבות של היום אין פסקול ותסריט, סימן לחברה חולה. הסיבה לכך היא שלפני כחמש שנים, ליברלים החלו "לבטל" אמנים ואנשי אקדמיה, ובכך מנעו מהקדמה אינטלקטואלית לחלחל למיינסטרים - או לבטל את ההתקדמות הקודמת לחלוטין. קונצרטי הצדקה של אריק קלפטון עבור סיוע לצונאמי באסיה ומרכזי התאוששות מהתמכרות בקריביים, למשל, אינם נחשבים לשום דבר. הוא סומן כגזען בגלל שדיבר על הניסיון שלו עם חיסון נגד קוביד, וכמובן, גיוס כסף לשחורים ואסיאתים, יחד עם הקלטת אלבום עם BB King, הם בדיוק הדברים שגזען היה עושה.

במקום אמנות ומחשבה אינטלקטואלית, התרבות הליברלית של ימינו מטפחת את אותם נרטיבים מוסריים ו"פחד מהאחר" שהגיעו פעם מהשמרנים של רייגן-תאצ'רית.

אם אתה מפקפק בזה, פשוט נסה לכתוב שיר עם על ביטול פרופסור. זה יישמע יותר כמו בוב רוברטס מאשר בוב דילן.

הזיווג המוזר של ליברליזם עם תרבות ביטול היה ציינו היטב מאת מאט טייבי ביולי האחרון:

"אם הליברלים של שנות השישים היו מסוגלים למכור את המסר שלהם לשאר המדינה על ידי הפיכת מוזיקה אפילו לריבועים וריאקציונרים לא יכלו להתאפק, המהפכה הערה עושה את ההיפך. הוא מבלה את רוב זמנו בבניית אוצר מילים בלתי חדיר של דיכוי... נראה שמאפיינים העיקריים האחרים שלו הם חוסר הומור מוחלט, התלהבות אינסופית ומרחרחת מפשעות לציד שלדים בארונות, אהבה לגחכים ולוועדות הגינות..."

הרגלים אלה התרחבו לתרבות הקוביד, במיוחד הציד אחר שלדים (לא מחוסנים), גזילה (על שכנים לא מחוסנים) וועדות הגינות (אלה ששומרות על מנדטים ו"דרכוני חופש"). 

אם זה השמאל של היום, איפה ברוס ספרינגסטין או ג'ואן באז החדשים שלנו שרים בתמיכה באג'נדה של הנעילה? איפה אותו מעקה ההמנון הגדול נגד הלא מחוסנים, או אותו מיצב אמנות פלסטית שמתאר חבילת מסכות וחיסונים כחירויות אזרח ש"מדענים שוליים" מאיימים לשדוד מאיתנו? מי הם מנהיגי התרבות של עידן קוביד שיזכרו במילה המודפסת או בדיוקן הקולנועי? 

למעשה, המחשבה האינטלקטואלית הגדולה העולה מזמננו מגיעה מאלו המתנגדים למנדטים של חיסונים ולמחול הפחדים של קוביד. השמות האלה עוברים על פני הקשת הפוליטית, אבל אלה מהשמאל מסווגים באופן אוניברסלי על ידי הליברלים כ"אלט-ימין" או "ליברטריאנים שוליים", מה שמבטיח שהם יישארו מודרים לשוליים ונשאים כל סטיגמה שמתלווה לדחיקה לאינטרנט.

בין אלה שאני חושב עליהם: צ'ארלס אייזנשטיין ופול קינגסנורת', שהפיקו כרכים של כתבים פילוסופיים מלאים באנושיות ושואבים מרוחניות, מיתוס והיסטוריה. הסאטיריקן והמחזאי סי ג'יי הופקינס הקדיש אינספור חיבורים לפירוק מה שהוא מכנה "כת הקובידיאנית" עם חלקים שווים של הומור וציניות. עיתונאים עצמאיים מאט טייבי (לשעבר של רולינג סטון), מייקל טרייסי, מקס בלומנטל וג'ימי דור הקדישו הרבה מעבודתם האחרונה לחשיפת ההיגיון המוטעה של סחר הפחדים המיינסטרים. 

הביולוגים האבולוציוניים ברט ויינשטיין והתר הייינג השתמשו בפודקאסט שלהם כדי לתרום מספר רב של ראיונות והרצאות מהורהרות ולפעמים פרובוקטיביות שאתגרו את האורתודוקסיה של קוביד. שלא לדבר על שלל המחשבה המפוכחת שנמצאה באתר זה.

כאשר ליברל מבטל בתוקף את אחד מההוגים הנזכרים לעיל, אני רוצה לשאול: איזה סוג של תפוקה יצירתית, פילוסופית הגיעה מהפינה שלך? איזה סוג של עבודה מוחית יכולה לצאת מהגנה על מנדטים לחיסון?

קח דוגמה אחת מהנרטיב המיינסטרים: "לא מחוסנים מהווים איום על החברה". אתה יכול להסכים עם האמירה הזו אם תרצה, אבל אי אפשר להגן עליה במאמר בן אלף מילים. פריקת הסנטימנט מגלה כי מדובר ברצון מבוסס פחד לביטחון אישי, משהו שניתן להגן עליו בכ-20 עד 50 מילים. 

אם נאלצים לכתוב יותר מזה, יש לחשוב מעבר לפחד ותגובת בטן, ולחפש גיבוי מדעי והומניטרי לטיעון. לאחר שמצא מעט תמיכה אינטלקטואלית לרעיון, החושב הביקורתי נאלץ לכיוון השני.

במסלול הזה, אפשר היה למצוא, למשל, את החיבור של אייזנשטיין "מוסר האספסוף והבלתי מוקסם," שבו הוא בוחן כיצד חברות לאורך ההיסטוריה השתמשו בהקרבה פולחנית כדי לאחד קהילות, יצירה חינוכית כמו שהיא מאיר עיניים. כותב קינגסנורת' ברוח דומה על איך שעיר לעזאזל ומניפולציה של פחד הציבור הפכו לסיפור של ימינו.

חוסר האמנות של חובבי המנדט של היום הוא רמז לאיזה צד של ההיסטוריה הם ינחתו. 

צריך רק לשקול סרט כמו מועדון הלקוחות של דאלאס, שהמחיזה את הסיפור האמיתי של קבוצת חולי איידס בטקסס שנאלצה להבריח בחשאי את התרופות מצילות החיים שלהם ממקסיקו. אף אחד לא עשה סרט על אנתוני פאוצ'י שמציל חיים על ידי מניעת הסמים הללו במהלך כהונתו בשנות השמונים כמנהל המכון הלאומי לאלרגיה ומחלות זיהומיות, כל הזמן דחף את AZT, תרופה רעילה ביותר שהתבררה כ"יותר גרוע מהמחלה, והרגו [גברים הומוסקסואלים] מהר יותר מההתקדמות הטבעית של איידס שלא טופלה".

אפשר היה להגן על תפקידו של פאוצ'י במהלך מגיפת האיידס, אך לא ניתן היה להפוך אותו ליצירת אמנות משמעותית. העלילה של סיפור כזה תציג את "מועדון הקונים של דאלאס" כחבורה של "מכחישי איידס" תיאורטי קונספירציה שייבאו באופן בלתי חוקי תרופות שלא עברו ניסויים אקראיים כפול-סמיות בקנה מידה גדול, ובהם פאוצ'י. והממשלה מתגלה כגיבורים עם AZT וההבטחה הרחוקה לחיסון לאיידס. 

סרט כזה יהיה "יצירת המופת" השמרנית, הפרו-ממסדית, שרק מעטים יצפו בה משום שהנרטיב שלו רומס את רוח האדם. עם זאת, זה יתיישר עם הערכים המושמעים על ידי הליברלים כביכול של היום בתגובה לקוביד.

סרט כמו מועדון הלקוחות של דאלאס - והיעדר סרט אנטיתזה שלו - מראה כיצד אמנות יכולה לחשוף אמיתות שאף ליגת דיונים לא יכלה לחשוף. זה מדגים את האנושיות שמזינה התנגדות לדיכוי הממסדי. לפעמים הדיכוי הזה נטוע בכוונות טובות, אבל בכל זאת יש לחשוף אותו ולהתנגד לו - תפקיד מסורתי לשמאל ולאמנויות, וכזה שהיה פעם חלק מקובל בחברה המרכזית.

יש לי כמה רעיונות לסרטים שעשויים להיווצר על תגובות למגפת קוביד בעוד עשור לערך. כרגע, סרט כזה יהיה בלתי נתפס - בדיוק כמו מחלקה, קט מתכת מלאה, ו נולד בארבעה ביולי היה נחשב חילול הקודש ולא פטריוטי אילו נעשה בשנות ה-1970. בדיוק כמו הקונספירציות שמתוארות אצל אוליבר סטון קנדי לקח 30 שנה להכרה כאפשרויות תקפות. 

בדיוק כמו המסר האנטי-AZT של מועדון הלקוחות של דאלאס היה "אינפורמציה שגויה מסוכן" כשזה נכתב ב-1992 ולקח עוד 20 שנה להפוך למועמד טעים לאוסקר.

יום אחד נוכל לדבר - ולשיר ולכתוב - על העידן הזה בגלוי, בכנות וללא תגובה מהזרם המרכזי. מתישהו בשנות ה-2030, סרט זוכה אוסקר הולך לשאת את הקרדיט, "מבוסס על מאמר של..." מישהו שהיום נדחק לצללים. 



פורסם תחת א רישיון בינלאומי של Creative Commons ייחוס 4.0
עבור הדפסות חוזרות, נא להחזיר את הקישור הקנוני למקור מכון ברונסטון מאמר ומחבר.

מְחַבֵּר

לתרום היום

הגיבוי הכספי שלך ממכון בראונסטון נועד לתמוך בסופרים, עורכי דין, מדענים, כלכלנים ואנשים אחרים בעלי אומץ, שטוהרו ונעקרו באופן מקצועי במהלך המהפך של זמננו. אתה יכול לעזור להוציא את האמת לאור באמצעות עבודתם המתמשכת.

הירשם ל-Brownstone לקבלת חדשות נוספות

הישאר מעודכן עם מכון בראונסטון